אפקט הפרפר

מהנדסי ההאנגר המרכזי של התעשייה האווירית מביטים מהופנטים בנקודה שמרחפת באוויר. בין המל"טים והמזל"טים האימתניים ביותר שמשמשים את צה"ל וצבאות נוספים ברחבי העולם, עף לו יצור קטן. חלומו הרטוב של כל ראש אמ"ן איראני או סורי הוא לראות בדיוק את מה שהיצור הזה רואה. כל המערכות המתוחכמות והסודיות ביותר של כלי הטיס פרושות בפניו. משקלו פחות מ?20 גרם ועדיין, כפי ששושנון שוחה סביב שושנת ים, הוא עף בדיוק של סנטימטרים בין כנפי המל"ט שמסוגל להגיע עד אירן, ועל פי פרסומים זרים גם לתקוף. בכל זאת, כל המתבוננים מבינים שהמהפכה הטכנולוגית האמיתית בהאנגר הזה היא אותו "פרפר" מעשה ידי אדם.

זה נראה בהתחלה כמו פיתוח חדשני של ד"ר קיו לג'יימס בונד. הפרפר המלאכותי נישא בכף היד ויכול להמריא אנכית, ממש כפי שמסוק ממריא. עכשיו נחזור לסרט ונחליף את שתי הדמויות: במקום ד"ר קיו נציב את התעשייה האווירית, ובמקום סוכן 007 נמקם גולנצ'יק. אולי לא ייצא מזה שובר קופות, אבל אף אחד לא ירצה להיות על הכוונת של החרק המתכתי.

והפרפר הזה לא מסתפק בלעוף באוויר בלבד. כמו כל מזל"ט שמכבד את עצמו, הוא גם מסוגל לצלם ולהעביר לקרקע את החומר. בזמן אמת ובצבע. אם תהיתם איך זה להיות זבוב על הקיר במקומות ובזמנים הכי קריטיים, הפרפר הזה יגשים את החלום. כדי להסביר איך הוא עושה את זה, מנהל מעבדת הרובוטיקה הממוזערת של התעשייה האווירית, דובי בנימיני, שולף קסדה ממושקפת שנראית כאילו נלקחה מסרט מדע בדיוני. "כשזה עליך, אתה בעצם בתוך תא הטייס של הפרפר", הוא מסביר, "אתה פשוט רואה מה שהפרפר רואה. אתה יכול לטוס בכל גובה ומרחק ורואה הכל בזמן אמת".

כמו שהתפקיד שלו עשוי לרמוז, בנימיני עוסק בלהביא את מה שעושים בהוליווד אלינו, ללוד. במעבדה שלו מנסים למזער כל דבר שמצלם, מקליט ומעביר זרם חשמלי ולהפוך אותו לקלף מנצח במלחמה הבאה. בשנים האחרונות התחילו להשתמש בצה"ל במה שמכונה "המזל"ט הטקטי", או בשם המרתיע יותר: "רוכב שמיים". יחידה של חיל התותחנים מפעילה כלי טיס קטנים ובלתי מאוישים, שחייל יכול לשגר מתוך שדה הקרב ולקבל מודיעין מצולם בזמן אמת על המתרחש מעבר לקווי האויב. המושג "קטנים" הוא כמובן יחסי. מדובר בכלים בגודל של יותר ממטר וחצי. כל כלי כזה נראה ליד הפרפרים כמו גוליבר ליד תושבי ליליפוט.

המגמה הזאת אינה קיימת רק באוויר. בגדר המערכת שמקיפה את רצועת עזה כבר עברו, באופן חלקי, לכלי רכב ללא נהג, שמפטרלים על הציר באופן אוטומטי ומצלמים כל פעילות חשודה. גם בים יש כבר כלי שיט השטים להם כשהקברניט יושב במשרד ממוזג על קרקע מוצקה. מלחמות רובוטים מהסוג שאפשר לראות רק בקולנוע, מעולם לא נראו קרובות יותר למציאות.

הפרפרים האלה הם הבייבי של בנימיני. הוא כבר חצה את שנת ה?70 לחייו וזכה לפני כ?30 שנה בפרס ביטחון ישראל על מערכות שפיתח למטוס הכפיר. מבחינתו לא מדובר כאן במדע בדיוני, ומתברר שלא רק מבחינתו. ישראל היא אחת מארבע מדינות שהחליטו לנסות לחקות את החרקים המעופפים. בארה"ב ובדרום קוריאה, החברות גם הן ברביעייה המצומצמת, עיקר הפיתוח והמחקר של הכלים האלה מגיע מאוניברסיטאות. בהולנד, כמו בישראל, מעורבות גם תעשיות ביטחוניות. שם הפרפרים האלה אינם רק כלי מחקרי, הם גם יכולים להיות נשק קטלני, או לפחות סוכן מודיעין מתוחכם שקשה להבחין בו.
"היתרון של הפרפר הוא יכולתו לטוס בתוך מבנה סגור. אין לך היום כמעט שום כלי טיס שיכול לעשות את זה", מסביר בנימיני.

"מבנה כזה יכול להיות טרמינל נוסעים או תחנת רכבת. אפשר ממש לעקוב אחרי חשודים בלי שהם בכלל יודעים שאתה בוחן כל צעד שלהם". תחנות רכבת וטרמינלים כבר מזמן הפכו ליעד מועדף על ארגוני הטרור. מדריד, מוסקבה, מומבאי, טוקיו וגם נמל התעופה בן?גוריון ב?1972 הם רק חלק קטן מרשימה ארוכה של מקומות שבהם עוברים עשרות אלפי אנשים ביום, וכבר חוו פגיעה טראומטית.

אמנם בנימיני מדבר על טרמינל נוסעים, אבל מבחינת הפרפר שלו אין הבדל בין חלל סגור לבין יער סבוך צמחייה. למה זה חשוב? כי בדרום לבנון, למשל, יש לא מעט יערות כאלה שלחיילי צה"ל כבר יצא להכיר מקרוב. כלי הטיס הקיימים כיום יכולים לטוס מעל היערות האלה, אך אין באפשרותם לראות מה קורה בתוכם. חוליות מארבים של חיזבאללה חומקות בקלות מהמזל"טים האלה, ששדה הראייה שלהם מסתיים היכן שצמרות העצים מתחילות.

אם הפרפר יעמוד ביעדים שמתוכננים לו, הוא יצליח לעוף בין העצים והשיחים. "כמו כל פרפר, הוא לא אוהב רוחות חזקות ולא אוהב קור", מחדד בנימיני. "בחזון שלי, זה מכשיר שישמש את החייל הפשוט, והוא יוכל להניח את הפרפר בכיס. יש מי שחושב שזה עוד בוסרי", הוא מתוודה, "אבל יש כאן ממש מהפכה טכנולוגית. זה כלי טיס אישי".

כבר כיום מזל"טים קטנטנים משתתפים בקרבות. הצבא האמריקני הפעיל בעיראק כלי טיס בלתי מאוישים בגודל 30 ס"מ בלבד. עם זאת, כלים אלה אינם יכולים להניע את כנפיהם. למעשה, הם אינם מסוגלים לנפנף בהם כפי שעושים הפרפרים, גם האמיתיים וגם המלאכותיים. בתוך מבני מגורים או משרדים הם חסרי ערך, כמו מטוס מנייר. הפרפר, לעומת זאת, גם מסוגל "לעמוד באוויר". אפשר רק לדמיין מה פרפר שכזה יכול לבצע כשהוא בשימוש יחידות העילית הנועזות בעולם. אפשר רק לשער איך היה נראה חיסול אוסאמה בן לאדן אם במקום לוחמי יחידת אריות הים האמריקנית, פרפר קטן היה מגיע לחדרו ויורה בו בלי שאיש שם לב לכך, וחומק חזרה דרך החלון אל מפעילו.

ככל שהפרפר קטן יותר, כך רעש הכנפיים חלש יותר, עד שמגיעים לפרפר שבקושי שומעים. "אם אעמוד מחוץ לתעשייה האווירית בכביש מספר 40, אני אוכל להטיס את הפרפר לתוך ההאנגרים כאן וגם להחזיר אותו, בלי שמישהו ישים לב", טוען בנימיני. כך או כך, בצה"ל כבר יש מי שמתעניין בפיתוח החדשני.
הפרפר עצמו נראה פשוט. יריעות ניילון מחוברות לצינורות חלולים עם כמה גלגלי שיניים, מהסוג שמופיע בצעצועים להרכבה של ביצת קינדר, ולידם רכיבים אלקטרוניים זעירים. הכלי מנפנף בכנפיו כ?14 פעמים בשנייה. במהירות הזאת אפשר לשלוט בעזרת מצערת קטנה על שלט המפעיל. בשל הקושי גם לאחוז בשלט וגם להזיז את הג'ויסטיק שבאמצעותו מכוונים, נאלץ הטייס לאלתר ולפתוח ולסגור את המצערת בעזרת הסנטר שלו.

הפשטות הזאת, מאמין בנימיני, היא שתאפשר בעתיד לכל חייל להפעיל פרפר שכזה. "אם נקבל את כל התקציבים הנדרשים, בתוך שנתיים הפרפר הזה יהיה מבצעי", הוא מבטיח. היצור העדין שאתם רואים כאן בתמונות יתחלף במצב כזה בכלי עמיד בהרבה שישרוד תאונות. "צריך לייצר באופן כזה שגם אם תדרוך עליו, לא יקרה כלום", מסביר בנימיני.

בינתיים, כל עוד הפרפר מעופף בעיקר במתחם של התעשייה האווירית, חומרי הגלם הנוכחיים אינם יקרים. כנפי הפרפר נראות כעשויות מיריעות הפלסטיק ששימשו לאטום חלונות במלחמת המפרץ. "התחלתי עם נייר צלופן שאורזים איתו פרחים", הוא משחזר, "אבל זה היה כבד מדי, לא גמיש וכל הזמן נקרע. לקח לי המון זמן, ובסוף מצאתי חומר מספיק קרוב אצל חברה בחו"ל. הם שלחו לי דוגמיות באורך כמה מטרים ועד היום אני חי מהדוגמיות האלה".

ייצור כנפיים מדוגמיות שניתנו בחינם הוא רק דרך אחת להוזיל עלויות. אחד מחברי הצוות של בנימיני הוא אליעד מיכאלי, האדם הגבוה ביותר במעבדה, אבל גם הצעיר ביותר וללא ספק הזול ביותר. מיכאלי בן ה?17 הוא תלמיד תיכון, שכחלק מלימודיו בתיכון אורט תעשייה אווירית עובד עם מהנדסי האלקטרוניקה הבכירים בפיתוח הפרפרים. הוא מרכיב ולעיתים גם מטיס אותם. "מגיל קטן אני מטיס ובונה טיסנים", הוא מספר, "כבר הפסקתי לספור כמה ריסקתי. להטיס פרפר זה כבר סיפור אחר.

לשמחתי, עוד לא ריסקתי אפילו פרפר אחד ואני מקווה שזה יישאר ככה". בבית הוא מנוע מלספר על החוויות מהלימודים בחברת אנשי הפרפרים. גם החברים לא ממש יודעים מה הוא עושה שם במעבדה כל השעות האלה. לפני כמה חודשים, מלווה באחד המהנדסים, הביא אליעד את הפרפר המלאכותי לבית הספר והטיס אותו מעל ראשי התלמידים והמורים ההמומים.

הדרך המעניינת ביותר לחסוך בפיתוח הכלי המיוחד הזה היא פשוט למידה מהטבע. בנימיני חושף בפנינו את המעבדה שלו. אחרי לא מעט פניות בכביש הפנימי של התעשייה האווירית, אנחנו מגיעים לצריף קטן. שם נמצאים כל הפרפרים שבנה במשך עשר השנים שבהן הוא מפתח את הכלי המעופף. "זה האטליז", מכנים אנשי המעבדה את האזור שבו תלויים הדגמים שנבנו לאורך השנים. חלקם הצליחו לטוס במשך שניות בודדות עד שהתרסקו אל האדמה, וחלקם הגיעו לעשרות דקות. מחיצה דקה מפרידה בינם לבין אטליז מסוג אחר: אוסף של פרפרים אמיתיים שבנימיני אגר במשך השנים.

"הרי באלף השנים הבאות לא יצליחו להמציא מחדש את מה שהטבע כבר מיישם בהצלחה", הוא מסביר. "החרק הראשון שעף באטמוספירה של כדור הארץ עשה את זה לפני 400 מיליון שנה. לפרפרים שאנחנו מכירים היום יש כבר ניסיון בן 200 מיליון שנה בהתאמה לתנאים חיצוניים ובהישרדות. במשך כל הזמן הזה התפתחו אצלם מנגנונים שהפכו את המעוף שלהם ליותר ויותר יעיל. זה ניסיון מאוד עשיר, למה לא ללמוד ממנו?"

התחום הזה נקרא ביו?מימיקרי: במקום ללמוד על הטבע, לומדים ממנו. למעשה, מנסים לחקות את הטבע. בעולם כבר הצליחו לחקות את עמידותו במים של פרח הלוטוס, כדי לייצר צבעי בניין מיוחדים שחסינים גם הם למים. וכך, כשיורד גשם טיפות המים שוטפות את הבניין מלכלוך. גם את המחשבה להתנייד באוויר קיבל האדם ממבט במעוף הציפור. בישראל, לעומת זאת, יש קורסים בודדים באוניברסיטאות בתחום זה.
בדיוק כאן, בהתבוננות בטבע, נכנסת אהבת חייו של בנימיני. חוץ מלפתח מערכות נשק, הוא גם יו"ר איגוד חובבי הפרפרים בישראל. אל תטעו, כאן כבר מדובר בפרפרים אמיתיים. מאז שהיה בן 9 הוא רודף פרפרים וחוקר אותם. הוא רדף אחריהם בכל העולם, מגבול ערב הסעודית דרך שדות מוקשים בחרמון ועד גובה של 4,000 מטרים בהרי האנדים. ב?1990 הוא פירסם את מדריך הפרפרים בישראל. אם רוצים להבין את הפרפר או להכין לו כפיל, הוא האיש למשימה.

"בהתחלה היו הרבה אכזבות", הוא מספר. "הפרפר שבניתי היה מנפנף בכנפיים ולא מצליח לעוף יותר משניות בודדות. התחלתי לחשוב למה זה קורה והבנתי שאנחנו לא עובדים לפי המודלים של הפרפרים בטבע. החומרים שאנחנו משתמשים בהם צריכים שיהיו להם תכונות כמו אצל פרפרים אמיתיים". במילים אחרות: אם זה צריך להיות פרפר, זה צריך לעוף כמו פרפר, להתנהג כמו פרפר ולהיראות כמו פרפר. אחרי הכל, קשה להתחרות בניסיון חיים של 200 מיליון שנים על פני האדמה. "כשהתאמנו גם את החומרים וגם את מבנה הכנף למה שיש בטבע, פתאום התחלנו 'לגהץ' את ההאנגר הלוך ושוב. הכל קרה רק אחרי ששאבנו השראה מהפרפר האמיתי. זה היה פנטסטי", בנימיני משחזר, "עד כדי כך שמי שהטיס את הפרפר כבר התעייף ולא היה לו כוח להטיס יותר. הפרפר ניצח אותו".
בניגוד לציפור, שלה שתי כנפיים, לפרפר של התעשייה האווירית יש לא פחות מארבע, ממש כמו לפרפרים בטבע.

"כשהכנף הקדמית נפתחת, האחורית מפגרת אחריה וכך הן יונקות אוויר מלפנים", הוא מנסה להעביר שיעור באווירודינמיקה, "כשהיא נסגרת, הכנף האחורית פתוחה וכך האוויר נזרק לאחור והפרפר נדחף קדימה". מבנה ייחודי זה היה פריצת הדרך האמיתית שאיפשרה לפרפרים של בנימיני לעוף ללא הפסקה.

"קרה לנו כבר שהטסנו פרפר והוא עלה לגובה של 50 מטר ופשוט ברח ממני", מספר גיא מרום, מהנדס פיתוח במעבדה שכבר הפך לטייס הפרפרים המוביל. "בשלב הזה פתאום ראינו להקת ציפורים שיורדת ומצטרפת אליו. זה חוזר על עצמו. אם אנחנו מטיסים פרפר גדול, בשלב מסוים ציפורים מצטרפות אליו ונותנות לו להוביל מבנה. אם זה פרפר קטן, חרקים מצטרפים אליו ופתאום אתה רואה נקודות שחורות ממש עוקבות אחריו", הוא מוסיף. לחיקוי הטבע, כך מתברר, יש גם צד שלילי. "כשאנחנו מטיסים את הפרפר ליד חתולים, הם מתחילים להזיז את הזנב שלהם בעצבנות ומתבייתים עליו". בנימיני מציין אויב נוסף: "אם עוברים ליד קן של ציפורי סיקסק, הסיקסקים פשוט מתקיפים אותו".

הפרפרים שמיוצרים במעבדה הקטנה הזאת סמוך ללוד הם כבר קטנים יותר מחלק מהפרפרים המרחפים כיום בעולם. עם זאת, בעוד חרק מסוגל לשאת פי שלושה ממשקל גופו, הפרפרים מגיעים ליחס של פי שניים. מדובר במשקל של עשרות גרמים. על כן, משקלו של כל רכיב אלקטרוני נמדד בקפידה.

כשהמשקל כל כך מוגבל, הפרפר יכול לשאת גם אמצעי ירי?
"אני מניח שכן, עוד לא בדקנו את זה", מספר בנימיני. "אתה תתפלא לאיזה גודל ומשקל כמעט אפסי אפשר להגיע עם רכיבים אלקטרוניים". בשלב הזה הוא שולף מאחת המגירות קופסה קטנה, אטומה לחלוטין, ובתוכה גוף שחור בעובי של חוט דנטלי. "הדבר הזה הוא מצלמה. האמת, זה כל כך קטן שלפעמים אני לא מוצא אותה. המצלמה וכרטיס הזיכרון שלה שוקלים 0.15 גרם". בנימיני מצרף גם את משדר התקשורת שלה והסוללה. הכל יחד שוקל גרם אחד בלבד. הוא מצביע על נקודה שחורה בגופו של הפרפר המלאכותי. "מה שאתה רואה כאן", הוא מסביר, "זה שריר מעשה ידי אדם. אם אני מזרים זרם חשמלי, החוט שיש כאן מתכווץ. מטר שלם של החוט הזה שוקל שתי אלפיות גרם. איפה עוד תמצא שריר באורך מטר ששוקל שתי אלפיות גרם?"

אם בנימיני מאמין שבעתיד הלא רחוק כל חייל יחזיק בפרפר שלא היה גולם לפני כן, השלב הבא כבר תקף לכולנו. "זה יכול להגיע גם לחצר הבית שלך", הוא מבטיח בזהירות. כך שאם מגדלים כיום כלבים בבית כדי לשמור מפני פורצים, בנימיני מאמין שהפרפרים שלו יכולים לפעול לבד, ממש כמו הכלבים. הוא מזכיר שגם רובוטים שואבי אבק נראו בהתחלה כעניין לסרטי מדע בדיוני. "יהיה לך בחצר שובך של פרפרים", הוא מתאר, "הם יזהו את הפורץ, יצלמו אותו, יתריעו, ירדפו אחריו וגם יתקיפו".

ומצד שני גם הפרטיות שלנו תיעלם. בכל מקום יהיה הרבה יותר קל לצלם כל אחד בלי שהוא בהכרח מודע לכך. איך אפשר למנוע את התסריט האורוולי הזה? "לזה עוד אין פתרון".