צרפת: לקחים פוליטיים

אז השמאל ניצח, נכון? לא בדיוק. המרכז-ימין אמנם הפסיד, אבל מי שגרם למפלתו של סרקוזי (לא תבוסתו, כי ההפרש בין הולנד לסרקוזי היה זעום למדי) היה הימין הקיצוני וכמה בוגדים ממחנהו. את חלוקת המפה הפוליטית לאמיתה אפשר היה ללמוד מהתוצאות של סיבוב הבחירות הראשון, שבו זכו הימין והמרכז יחד ל-54.2 אחוזים מהקולות. השמאל קיבל 39.6 אחוזים בלבד. כלומר, אם הימין והמרכז היו מתייצבים מאחורי סרקוזי בסיבוב השני, היה הוא היום הנשיא והולנד היה נשאר במדבר הפוליטי.

במילים אחרות, הציבור הצרפתי לא שינה באופן בסיסי את נטיותיו והעדפותיו, והוא ודאי אינו נוטה לכיוון העמדות הפוליטיות והחברתיות שבאו לידי ביטוי מפיהם של כמה מעסקני השמאל הקיצוני יותר (הולנד עצמו הוא יותר איש מרכז משמאלן). אם בכלל, רבים הסתייגו מסרקוזי רק משום שאישיותו לא היתה חביבה עליהם, בעוד הולנד הצטייר כמי שאולי לא יעשה גדולות ונצורות בכהונתו, אך גם לא יחולל יותר מדי מהומות. בינתיים, העם הצרפתי יצטרך לשאת בתוצאות, לטוב או לרע. כפי שנאמר באימרה האנגלית: "כך הצעת את מיטתך, עכשיו עליך לשכב בה..." הערבים, כמובן, מרוצים (ולא מן הנמנע שאלה הם שהעניקו להולנד את ניצחונו). היהודים, פחות. ברם, השאלה הלא פחות חשובה היא מה תהיינה ההשלכות על מי שאינם צרפתים, כלומר על שאר העולם, כולל ישראל. צרפת חלשה יותר מבחינה כלכלית ובדלנית יותר בהקשר האירופי והבינלאומי עלולה להביא לפגיעה נוספת בכלכלה האירופית ואף העולמית. בו בזמן היא עלולה להתגלות כחוליה חלשה במלחמה נגד הטרור ובמגננה בפני האיסלאמיזציה של אירופה.

לישראל עדיין מוקדם להגיע למסקנות חד-משמעיות מהמהפך הצרפתי. במישור הדו-צדדי יש להניח שלא יחולו שינויים גדולים, מה גם שהן בתקופת סרקוזי והן בתקופה שתיפתח עם כניסתו של הולנד לארמון האליזה השפעתו של ה"קיי ד'אורסיי" (משרד החוץ הצרפתי) על קביעת הקו המדיני של פאריס דומיננטית, ולא משנה מי הנשיא.

עם זאת הממשל הסוציאליסטי הקודם, של הנשיא מיטראן, לא הצטיין תמיד בשרי חוץ אוהדים במיוחד לישראל, בלשון המעטה, ויש לחכות ולראות מי ימלא תפקיד זה בממשלו של הולנד. הולנד עצמו אינו נחשב בלתי אוהד לישראל, ובמפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, ובפרט בקרב הגוורדיות הוותיקות, יש לישראל עדיין תומכים. אך כמו בנוגע לשמאל בכל מקום, גם לשמאל הצרפתי, ובעיקר לזה הקיצוני יותר שחבר להולנד בסיבוב השני של הבחירות - חדרו אלמנטים אנטי-ישראליים ואף אנטישמיים, שינסו להטות את הקו של האליזה נגד ישראל בכלל ובנושא הפלשתיני במיוחד.

גם עם הנשיא סרקוזי היו לישראל לעיתים חילוקי דעות, בעיקר לגבי התהליך המדיני עם הפלשתינים והבנייה מעבר לקו הירוק. אך בסך הכל היו קירבה אידיאולוגית וזהות עמדות בנושאים רבים אחרים. עם זאת, ודווקא בשל זאת, על ירושלים לחתור עכשיו לדיאלוג מהיר, ועד כמה שניתן קונסטרוקטיבי, עם השלטון החדש בפאריס. בנושא החשוב ביותר בתקופה הנוכחית, הגרעין האיראני, ניצחון הסוציאליסטים מהווה חדשות רעות: סרקוזי היה לדעת רבים התקיף ביותר מבין כל מנהיגי המערב נגד המזימות הגרעיניות של טהרן. הוא אף לא נרתע מתמיכה באופציה הצבאית במידת הצורך, בעוד הנשיא החדש כבר הצהיר שצעדים צבאיים אינם באים בחשבון מבחינתו. טהרן ודאי מרוצה.

לקח נוסף שאסור להתעלם ממנו הוא בתחום אחר לגמרי: מתברר שהסכנה הגדולה ביותר למפלגות שנמצאות במרכז, או קצת ימינה ממנו, נשקפת לא מהשמאל אלא מהקצוות הימניים הקיצוניים. מה שקרה בצרפת (וגם ביוון, שם מפלגה ניאו-נאצית ושמאל שהוא ברובו קומוניסטי הביאו יחד לתבוסת המפלגות הדמוקרטיות מימין ומשמאל) עלול לחזור על עצמו גם באמריקה, אם גורמים המזוהים עם "מסיבת התה" ישתלטו אידיאולוגית וארגונית על המפלגה הרפובליקנית. וגם בישראל זה עלול לקרות.