בתקופה האחרונה נחשפנו למגוון ישראלים בכירים המשמיצים באופן פומבי את מדינתם. כאן בישראל איננו תופסים נכונה את הנזק שהתבטאויות כאלו גורמות למעמדנו הגלובלי.
השתתפתי בוועידת "ג'רוזלם פוסט" בניו יורק, שזכתה לכיסוי תקשורתי גלובלי רחב היקף, וכמו כולם נדהמתי מהדברים שהשמיעו ראש הממשלה לשעבר וראש המוסד בדימוס.
ישראל ניצבת כעת מול אחד מאתגריה הגדולים ביותר מאז 1948. אנו עומדים לפני איומים קיומיים מצד איראן גרעינית בפוטנציה, אשר מכריזה כי היא נחושה למחוק אותנו מן המפה. התחייה האיסלאמית הקיצונית בעולם הערבי מעלה ספקות בנוגע לשימור יחסי השלום החלשים שלנו עם המדינות השכנות המתונות כביכול.
"מחזה בלתי נעים"
באופן אירוני, דווקא בתקופה שבה ישראלים מן השורה מפגינים את הקונצנזוס הרחב ביותר כלפי מדיניות הביטחון של הממשלה, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עוסק ברוויזיוניזם היסטורי בניו יורק. הוא רומז כי אילו היה עדיין בתפקידו - אנו כבר היינו חיים בשלום עם הפלסטינים, מאשים את הממשלה הישראלית באי השגת השלום ומהלל את יושב ראש הרשות הדו-פרצופי והבלתי מתפשר מחמוד עבאס וקובע שהוא פרטנר אמיתי לשלום.
אולמרט שכח לציין כי הוא נשא ונתן עם הפלסטינים בדלתיים סגורות ללא אישור הקבינט, הממשלה והכנסת, וכי על אף הצעתו לשוב לקווי שביתת הנשק מ-1949, שאין אפשרות להגן עליהם, ולהסכים לשובם של פליטים, כולל הצעתו החצופה לוויתור על שליטה ישראלית בהר הבית, עבאס עדיין דחה את הצעתו ואף נמנע מלהציע הצעה נגדית. הוא האשים את שרי ממשלתו בכך שהניאו את עבאס מלקבל את הצעתו.
זה היה מחזה בלתי נעים לצפות בראש ממשלה ישראלי לשעבר מוכלם וזוכה למטר של קנטורים ובוז מצד קהל יהודי-אמריקני. אך אולמרט היה יכול להאשים רק את עצמו.
למרבה הצער, בג'ונגל הפוליטי הישראלי בן זמננו, כל האמצעים כשרים. אולמרט אמר בהמשך ל"ניו יורק טיימס" כי נתניהו "מזלזל באמריקה", כי "אמריקה אינה מדינת חסות של ישראל" וכי אין לתפוס אותה ככזאת ש"ממלאת פקודות מירושלים". השמעת הצהרות כאלו, אשר ללא ספק תנוצלנה על ידי אנטישמים, ממחישה את עומק השקיעה של רה"מ לשעבר אולמרט.
האם היה אפשר לדמיין את הנשיא לשעבר בוש, אשר מדינתו אינה ניצבת מול איום קיומי, מתבטא במונחים מזלזלים כל כך כלפי המדיניות של יורשו? אילו היה נוהג כך, רוב האמריקנים היו מתרעמים.
לא נותר מקום לספק כי אולמרט ירד מהפסים לאחר הראיון שלו ב-CNN, שבו הוא השמיע את הטענה הביזארית שלפיה קונספירציה של הימין האמריקני הובילה למפלתו הפוליטית. במה שנשמע כמו עיבוד של הפרוטוקולים של זקני ציון, הוא טען כי "מיליונים על גבי מיליונים של דולרים שהועברו מארה"ב על ידי גורמים מן הימין הקיצוני" הם שהפילו את ממשלתו וסיכלו את מאמציו לשלום.
מחרידות לא פחות היו ההתפרצויות מצד ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן. בהפגנה של זלזול כלפי התפקיד הרגיש שאותו מילא רק שנה קודם לכן, הוא פתח בקמפיין להשמצת ראש הממשלה נתניהו ולפקפוק במניעיו בכל הקשור לאיום הגרעין האירני.
ייתכן שיש עילות לגיטימיות לדעות חלוקות בכל הנוגע לתזמונו ולהפעלתו של כוח צבאי נגד איראן. אך נושאים שכאלו אינם מוחלטים על ידי הציבור הרחב, ועלינו לסמוך על מנהיגינו הנבחרים, הפועלים בהסמכה בוועדת הביטחון הממונה על ידי הממשלה, שיקבלו את ההחלטה הסופית. זו הסיבה שבגללה רבים מאיתנו, אשר אינם חשופים למודיעין הנדרש כדי להגיע לשיפוט מאוזן, נמנעו מדיונים בנושא.
במדינה דמוקרטית מערבית נורמלית, היתה התקשורת האחראית מגנה ומדירה בפועל מנהיגים פוליטיים או בכירים לשעבר המביעים דעות משלהבות שכאלו. אך אבוי, בישראל חלק גדול מן התקשורת ניזון מהתבטאויות שכאלו, ועל כן אין זה מפתיע כי אנו ממשיכים להיכשל כישלון חרוץ במלחמת ההסברה והרעיונות.