להחזיר את הביטחון לרחובות

סוף שבוע אלים וקטלני הציב לפנינו מראה מכוערת על אודות הנעשה ברחובותינו: רמת ביטחון נמוכה בחלק גדול של אזורי הארץ ופיחות מתמשך בערכים בסיסיים, כגון קדושת החיים, שלא לדבר על איכות החיים. אנו ניצבים לפני מערכת בחירות נוספת. אין ספק שסקרי העומק שכל המפלגות מקיימות בימים אלה כדי לזהות מה באמת מעניין, מטריד ומעסיק את האזרחים יגלו כי הביטחון האישי נמצא במקום גבוה בסולם העדיפויות של האזרח. אז איך בכל זאת אפשר להסביר כי לא מתחולל שינוי משמעותי בטיפול ובהשקעת המשאבים האמיתיים הנחוצים לפתרון הבעיה? התשובה פשוטה: היעדר לחץ ציבורי אמיתי שמייצר בדמוקרטיה את נוסחת הצורך להיענות לשינוי שיגדיר את האזרח כלקוח שזכאי לקבל ביטחון אישי.

הביקורת המיידית מופנית אל המשטרה, ומפקדי השטח ממהרים להסביר כי הם פעלו ללא דופי; דרגות הפיקוד הבכירות, באומץ וביושר, מקבלות עליהן אחריות ואומרות שאמנם לא הצליחו למנוע, אך שיעשו הכל כדי למצוא את האשמים. אין לי ספק כי במוקדם יימצאו האשמים וימוצו איתם ההליכים המשפטיים. זה חשוב, אך לא יכול להבטיח את מניעת פרץ האלימות הבא, שכן את ההידרדרות ברחובותינו אפשר למנוע בעזרת נוכחות קבועה ומאסיבית של שוטרים, ביום ובלילה, זמני תגובה מהירים, הכפלה ושילוש של מספר ניידות הסיור, כך שמאות אלפי הקריאות המתקבלות מאזרחים במוקד יטופלו במהירות. וכמובן, השקעה בתקציבים.

ראו כיצד טיפלו באלימות שהיתה ברחובות מנהטן - כולם מהללים ומשבחים את ג'וליאני ומייחלים לשריף דומה ברחובותינו. אצלנו הידע קיים, המקצועיות קיימת, רק הכלים חסרים. ולצערי כנראה השלמנו עם מצב זה, כי ככל שהאירועים תכופים יותר, כך קיימת השלמה רבה יותר עם המצב המידרדר והולך.

תחושת ביטחון אינה נמדדת בסטטיסטיקה אלא שכשמה כן היא - מה באמת האזרח מרגיש כאשר הוא בוחר לקבל שירותי משטרה. לעיתים זו תחושה תודעתית כללית, ולרוב היא נצרבת בתודעה בשל חוויה אישית קשה או בשל דברים ממשיים, כגון שוטרים שמפטרלים או אמצעי צילום שנראים בשטח. ברור לכל כי אלכוהול, נשיאת סכינים ואגרופנים ופערי תרבות ושפה מייצרים פוטנציאל נפיץ קבוע. לא ברור למה אנחנו מוותרים בקלות כה רבה על רמת החיים ועל איכותם, שכן לעצור הידרדרות זה הרבה יותר זול כלכלית מאשר להתמודד עם נורמות מרוסקות של זילות חיי אדם, הנוגעות לכבוד האדם, לביטחונו הפיזי ואחר כך גם לחירותו.

פתרונות קצרי מועד יציפו בקרוב את סדר יומנו. מטרתם אחת: להוריד את העניין מסדר היום. רק דרישה נחרצת של ציבור האזרחים לביטחון אישי תחייב את המערכת הפוליטית לשנות באמת סדרי עדיפויות ולהירתם למען השינוי. אין באמור לעיל כדי להפחית מהמאמצים שנעשים ונעשו כדי לייעל את עבודת המשטרה, כדי לשפר את איכות שוטריה ואת תנאי שכרם ועבודתם. אך במדינה שמספר אזרחיה יעמוד בקרוב על יותר מ-8 מיליון, ומספר שוטריה לא השתנה ואולי אפילו פחת, אין פלא שבסריקת ניידת בבאר שבע הנערים המרעישים אינם מתגלים כי בפועל צריך להגיע מהר, להזדכות על הקריאה ולרוץ לאירוע הבא.