בשורה סוציאליסטית מפריז: המהפך שירעיד את היבשת?

הכתובת הייתה כבר על הקיר, ומעטים הופתעו מניצחונו של פרנסואה הולנד אמש בבחירות לנשיאות צרפת. אם כבר, ההפתעה היחסית הייתה הפער הקטן יחסית, לפחות לפי נתוני המדגמים, שבו גבר על הנשיא המכהן, ניקולא סרקוזי.

יותר מכל, הוכרעו הבחירות האלו על ידי הצבעת ה"אנטי-סרקוזי", בידי מיליוני צרפתים שאינם בהכרח חסידים גדולים של הולנד, אך הצביעו עבורו בעיקר כדי להיפטר מהנשיא השנוא, בעל הגינונים הראוותניים והגסים, הזרים כל כך לתרבות הצרפתית, שהצליח בחמש שנות נשיאותו להכעיס יותר מדי אנשים.

הסלידה מסרקוזי התבטאה גם בנסיבות הפוליטיות, כששני עמיתיו הבולטים למחנה הימין הפנו לו עורף ברגע האמת. פרנסואה ביירו מהמרכז (שהוא למעשה ימין-מתון), שהודיע כי הוא נותן את קולו להולנד; ומארין לה פן מהימין הקיצוני, שהטילה פתק לבן ונמנעה מתמיכה בסרקוזי. המהלך של לה פן מבטא החלטה אסטרטגית לחסל את מפלגת הימין-מרכז של סרקוזי, גם במחיר של העלאת הולנד לשלטון - מתוך תפיסה שמפלגתה, "החזית הלאומית", היא האלטרנטיבה האמיתית מימין.

ניקולא סרקוזי, שהודיע אמש על סוף דרכו הפוליטית (לפחות לעת עתה, אין לדעת מה יילד יום) יישב עכשיו ויחשב לאחור את מעשיו. הוא יגלה שאחת הטעויות הקשות שעשה, שכנראה עלתה לו באובדן הכהונה הנוספת, היא התעקשותו על גישה ריכוזית מדי, שהשאירה סמכויות רבות מדי בידיו, וחשפה אותו לביקורת רבה מדי.

היחס בצרפת למשרת הנשיא היא כאל "תפקיד-על", שאינו אמור לעסוק בעבודה השחורה. כך היה בימי ז'אק שיראק וגם בימי פרנסואה מיטראן, שתחת כל אחד מהם היה ראש ממשלה שספג את עיקר האש. גם לסרקוזי היה ראש ממשלה מצוין, פרנסואה פיון, שאף היה מוכן לעשות הרבה בשביל הבוס - אבל סרקוזי התעקש לקחת אחריות אישית על כל החלטה, ולמקד את כל האש אליו.

ואמנם, ההתנהלות הזו של סרקוזי התבטאה גם במדיניותו התזזיתית: הוא ניסה לעשות יותר מדי רפורמות ביותר מדי חזיתות, חלקן חיוביות ביותר, אך עקב כך גם מצא עצמו נלחם ביותר מדי חזיתות, ללא התחשבות בתהליכים הלא-פשוטים של קליטת רפורמות בחברה, ולבסוף הגיע למצב של תפסת מרובה לא תפסת - בניגוד, למשל, לנשיא ארצות הברית, ברק אובמה, שהעמיד בחזית מאמציו את רפורמת הבריאות, אותה העביר בהצלחה.

סרקוזי היה יכול למשל להתמקד רק בגולת הכותרת של מדיניותו - רפורמת הפנסיה, והעלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62, צעד חיובי לכל הדעות ואחת המהפכות הגדולות בצרפת מאז ומעולם. אולם הוא ניסה לירות לעוד כיוונים ולא השלים את המהלכים בהם החל. כעת, לאחר הפסדו בבחירות, גם רפורמת הפנסיה בסכנה – וניסיונם של הסוציאליסטים להשיב את הגלגל לאחור עלול להסתיים באסון פיננסי.

ומה יהיה עתה על צרפת תחת הולנד? ראשית, חשוב להבין שהסיפור עדיין אינו גמור. בעוד כחודש בלבד יערכו הבחירות לאסיפה הלאומית, הפרלמנט הצרפתי, ורק אז תושלם בניית התמונה הפוליטית, ונדע לאן מועדות פניה של צרפת האמיתית. לכן, המבחן האמיתי של הולנד הוא בטווח המיידי: עליו לנסות ולהצליח לממש משהו מהבטחות הבחירות הגדולות שלו, או לפחות ליצור חזות של התקדמות, כדי לא לאבד את המומנטום שצבר.

חרף הצלחתם של הסוציאליסטים בבחירות לסנאט בשנה שעברה, עדיין יש בשני הבתים יחד רוב לימין. היות שהבחירות נערכות בשיטה אזורית, והיא פרסונלית לכל מועמד על פי מחוז הבחירה שלו, קשה מאוד לנבא את התוצאות. אחד החששות העיקריים, לנוכח דפוסי ההצבעה בבחירות לנשיאות, הוא שלראשונה, יצליחו במספר מחוזות נציגי "החזית הלאומית" - שכיום אין לה ולא נציג אחד בפרלמנט - להשתחל פנימה, ולחולל רעידת אדמה נוספת. כך, עשויה להשתנות את המפה הפוליטית כליל, ועשויה להתקדם בעוד צעד תוכניתה של לה פן להפוך למנהיגת הימין האמיתית.

אם לא יצליח הולנד לגבש רוב גם באסיפה הלאומית, עשוי להיווצר מצב כלאיים הנקרא בצרפתית "קו-הביטסיון" (קיום משותף), שבו הנשיא מגיע מצד אחד של המפה הפוליטית, בעוד שהפרלמנט מכתיב לו את מינוי ראש ממשלה מן העבר השני. כך היה למשל עם הנשיא שיראק מהימין וראש הממשלה הסוציאליסט ליונל ז'וספן. במצב כזה, יתקשה מאוד הולנד לבטא במדיניותו את המצע המלא שלו.

ובכל זאת, בהערכה זהירה, ניתן לומר בכל זאת כבר עתה, שהרוחות צפויות כנראה ליטות לכיוון הסוציאליסטים גם בבחירות לפרלמנט, וייתכן מאוד שבעוד חודש תהיה צרפת נתונה לשלטון מלא ויציב של השמאל. רק אז, ניתן יהיה לדבר על מהפכה של ממש במדיניות. המהפך הזה יתבטא פחות במדיניות החוץ הגלובלית, ויורגש קודם כל במגרש הביתי של הצרפתים - אירופה.

עד אמש, מי שהוביל את האיחוד האירופי היה הצמד הבטוח, שזכה לכינוי "מרקוזי". הוא הוליך את אירופה במסלול הצנע והקיצוצים, כאמצעי המרכזי להילחם במשבר הכלכלי - אולם כעת נותרה אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, לבדה במערכה, ללא בעל בריתה הקרוב, סרקוזי.

הולנד מן הסתם ימהר להשמיע לה ניסיונות הרגעה בביקורו הצפוי בברלין, אולם במבט לעתיד, ובייחוד אם נצחונו יושלם בבחירות לפרלמנט, כבר ברור שכאן יבוא שינוי מהותי. הולנד הבהיר לכל אורך הדרך כי הוא מעמיד בחזית מדיניותו את המאבק בהון ובבנקים, במטרה להפנות את כל המשאבים לצמיחה, בין היתר על חשבון המערכות הפיננסיות - ההיפך ממדיניות הצנע שמכתיבה גרמניה.

בצד הגרמני כבר ניכרת התרככות מסוימת, כפי שניתן היה לראות בדבריו האחרונים של שר החוץ גידו ווסטרוולה, שהבטיח אתמול "לעבוד יחד עם צרפת על חבילת צמיחה". אולם מרקל עצמה תהיה מוכנה ללכת רק כברת דרך מסוימת לעברו של הולנד, ותדרוש גם ממנו להתפשר. מסלול של עימות מסתמן כבלתי נמנע.

בתמונה הרחבה יותר, כשלוקחים בחשבון גם את תוצאות הבחירות המדהימות לפרלמנט ביוון, שם, לראשונה יוענקו מושבים גם למפלגה הניאו-נאצית, הולכים וגוברים המכשולים המכרסמים ביכולתו של האיחוד להתמודד עם משבר החובות האדיר. תהליך משמעותי מאוד קורה באירופה, שאת תוצאותיו נראה כבר בחודשים הקרובים. לפי התמונה המתגבשת, לא נראה שהאיחוד המוניטרי יוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב במתכונתו הנוכחית. לאן בדיוק יתפתחו הדברים עוד קשה לומר, אבל דבר אחד בטוח: האירו, שכבר החל לצנוח אמש, מיד עם פרסום המדגמים, כנראה לא יהיה השקעה סולידית במיוחד בתקופה הקרובה.

באשר לזווית הישראלית, הולנד לא חשף יותר מדי עד כה מעמדותיו, והנטייה היא להאמין כי הוא יהיה עוין יותר כלפיה משהיה קודמו. עם זאת – זו עדיין רק נטייה של אמונה, ולא ברור עד כמה סברה זו מעוגנת במציאות. כך או כך, לא נראה שהולנד מתכוון להנהיג שינויים מרחיקי לכת במדיניות החוץ.

ובכל זאת, החששות נשמעים, והם מגיעים בראש ובראשונה מכיוונה של הקהילה היהודית בצרפת. החשש של יהודי צרפת, גם אם מוגזם, הוא מובן לחלוטין. הם מסתכלים הלילה החוצה מחלונות בתיהם, מסתכלים על חגיגת הניצחון של הולנד, ומתקשים לפספס את המכנה המשותף של רבים מהחוגגים: הם מהגרים, ורבים מהם מוסלמים. מהרחובות מביטות בהן חזרה נשים ברעלות וצעירים בכאפיות.

יש לומר זאת בפה מלא: הולנד ניצח בראש ובראשונה בזכות קולותיהם של המהגרים, וההשלכה על יהודי צרפת ברורה. האם הולנד אכן יושפע עד כדי כך מהמוסלמים ויוביל שינוי דרמטי במדיניות נגד ישראל? כנראה שלא, אבל הבסיס הזה לדאגה, כאמור, בהחלט קיים.


ח"כ לשעבר נסים זווילי, שגריר ישראל בצרפת בשנים 2005-2002