לילך אסולין עשתה היסטוריה כשהפכה בשבת לאישה הראשונה ששופטת משחק בליגת הכדורגל הבכירה בישראל. זה אמנם התרחש במשחק שלא קבע כלום, בין אלופת המדינה קריית שמונה לבין מ.ס. אשדוד, הרחק מהפוקוס התקשורתי ומהעניין של מכורי הענף, אבל קשה להתעלם מההישג. בגיל 40, אחרי הרבה שנים בליגות הנמוכות, סוף סוף הצליחה אמא של איתמר לשבור את הקרח עבור מגדר שלם, ועל הדרך גם להגשים חלום ילדות.
עכשיו הכדור ברגליים של איגוד השופטים, שצריך להעז ולשבץ אותה לא רק במשחקים לפרוטוקול בלבד. "זו כרגע הבעיה העיקרית, הם לא יכולים למדוד אותי באמת", מודה אסולין בחשש. "אני יכולה להבין אותם, כי כאישה אני לבד במערכת, אבל העברתי יפה שני משחקים בלאומית ששודרו בטלוויזיה, ונתתי ביטחון שאפשר לתת לי לשפוט גם משחקים עם בשר. אני מקווה שבעונה הבאה זה יהיה קונצרט אחר לגמרי, אחרת הם הכניסו לעצמם גול עצמי".
להיכנס באופן רשמי לסגל שופטי ליגת העל היא לא יכולה, כי עברה את גיל המינימום. "שופט בן 40 לא יכול לעלות ליגה, וזה נראה לי כאילו חיכו שאגיע לגיל הזה כדי לומר לי, 'את מבוגרת מדי'. זה מין תירוץ כזה".
אסולין עברה המון כדי להגיע לרגע הזה. כילדה הלכה עם אביה לאינספור משחקים - מהפועל חיפה בליגה הראשונה ועד קריית ביאליק וקריית ים בליגות ב ו?ג'. "הייתי בנבחרת האתלטיקה בבית הספר והתאמנתי בריצות שדה. אף פעם לא שיחקתי כדורגל. בתקופה שלי בנות לא היו משחקות כדורגל עם הבנים. לפחות לא בסביבה שלי. הבן שלי מנסה ללמד אותי ומתעצבן שאני לא יודעת לשחק. אני יודעת להקפיץ פעמיים על רגל ימין כי הוא מאמן אותי, אבל לשחק ממש אני לא יודעת. אני אפילו בורחת מהכדור כשבועטים אותו חזק אלי. שמע, אם אני אשחק אני יכולה לחטוף פיצוץ, ויהיו לי הרבה סימנים כחולים ברגליים. זה לא בשבילי".
כמו לראות תכניות בישול ולא לקבל חשק להכין משהו
"עם תכניות בישול זה כן קורה לי. אבל אולי זה בגלל שאף פעם לא ממש שיחקתי כדורגל. אני רואה את הבן שלי פותח יו?טיוב, רואה תרגיל של רונאלדיניו או מי שזה לא יהיה, ואז אומר: 'אמא, בואי איתי למטה, אני רוצה לנסות'. לשחק ולעשות סלטה אחרי הגול אף פעם לא משך אותי. תמיד רציתי להסתכל מהצד, ומשם לשלוט על העניינים".
בגיל 16 הלכה לקורס שופטים, ועברה בהצלחה. "תמיד היו איתי עוד בת או שתיים, אבל הן לא שרדו יותר מעונה. תמיד היו עוד, עד היום יש עוד, אבל לא היתה אחת שהחזיקה מעמד כמוני. זה כמו מלחמת הישרדות".
היא התחילה לנהל משחקי ילדים ונערים, ליגות ב ו?ג' - משחקים בלי קוונים וללא קהל, רק היא וכמה עשרות גברים עצבניים. לפעמים שפטה ארבעה משחקים בשבת אחת. אחרי תשע שנים הבחין בה רוני אבזרוב, ששימש בזמנו כמרכז ההדרכה באיגוד השופטים, ועזר לה לעמוד בקריטריונים הבסיסיים שאיפשרו לה להיכנס לקורס של ההתאחדות האירופית (אופ"א). היא הפכה לשופטת בינלאומית - מה שאומר שהיא מנהלת משחקי נשים בתחרויות השונות. ב?2002, כשהגיעה למצב שהיא שופטת נשים בחו"ל וטיפסה עד הליגה הלאומית בישראל, פרשה אסולין ונעלמה לחמש שנים.
"היה לי קטע כזה של ייאוש, שאני לא מתקדמת וכל הזמן תקועה באותה נקודה. אתה מגיע למצב של סיפוק ואז זהו, אתה לא יכול יותר. גם חשבתי כבר על חתונה, ילדים וקריירה. תמיד חשבתי שאחזור, זה לא משהו שהתנתקתי ממנו. היה לי מאוד מאוד קשה בלי הכדורגל. אכלתי את עצמי, רציתי למות מזה שאני לא שם. לא חיכיתי להתגרש כדי לחזור, אבל זה יצא ככה. כשאחי התחיל לשפוט ולגרור אותי לזה בחזרה, החיידק שוב התעורר בי. אחרי הלידה חזרתי".
בעלך לשעבר לא התלהב מזה שאת שופטת?
"לא, אבל לא בגללו עזבתי את הכדורגל. הוא לא היה בכלל בקו המחשבה. כשאתה פורש מכדורגל, אתה צריך משהו יציב שאיתו תוכל להמשיך הלאה. בדיוק בניתי לי אז עסק של בית ספר לנהיגה, והכדורגל די הפריע לי. עם כל הנסיעות לחו"ל, אתה לא יכול לתת תשומת לב לתלמידים. לא יכולתי להמשיך עד גיל 45 ולהישאר בלי ילדים ובלי קריירה. ככה ניסיתי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה".
זה בדיוק התירוץ החוזר של הגברים. אישה לא יכולה לשפוט כי מתישהו היא תצטרך...
"...להיות במטבח. תראה, כשצריך להיות במטבח אני במטבח, אני אופה ומבשלת בכל יום, והולכת לפתוח עכשיו בית ספר לאפייה ובישול לילדים. זה לא שאני מתחמקת מהמחויבויות שלי כאישה. להיפך, אני אישה לכל דבר, עם תוספות. אז במקום להיות פקידה במשרד, אני עושה את אימון הבוקר שלי, מתפנקת. אני לא חושבת שיש אמא שמעבירה יותר שעות עם הילד ממני. כל אמא עובדת עד ארבע או חמש, נמצאת עם הילד עד שמונה, ויאללה לישון. אני לוקחת אותו לבית ספר, מחזירה אותו ברבע לאחת, לוקחת אותו לחוגים. אין מצב שאנחנו לא ביחד. מקסימום שלושה ימים בחודש, כשאני טסה לשפוט בחו"ל".
אבל הריון עלול לתקוע לך את הקריירה.
"יש שופטת קו בת 28 שהתחתנה לפני חצי שנה. אם היא רוצה להיות בהריון, אז שתהיה בהריון. זה לא מפריע. אחרי שנת פגרה היא תחזור, תעשה מבחני כושר, תקבל משחקי רענון בליגות נמוכות, ותמשיך הלאה. ככה זה גם בחו"ל. מה עושות כל השופטות הבינלאומיות? הן בדרך כלל מתכננות את זה ככה שהלידה שלהן תצא בפגרה, ואז יש להן את החודשים שאחרי כדי לחזור לעצמן. לאישה אחרי לידה מאוד קל עם הכושר הגופני, אלא אם היא עולה 20?30 קילו. אני עליתי רק שמונה קילו, והיום אני בכושר יותר טוב משהייתי כששפטתי לפני עשר שנים".
הבדלי השכר: 750%
אסולין כמעט תמיד בוחרת במסלול השונה, הגברי. היא למדה אלקטרוניקה בבית הספר, היתה הבת היחידה בכיתה. כשהתנדבה לעשות מילואים בחרה לשרת כנהגת אוטובוס בשעת חירום והוציאה רישיון על משאית. כיום היא מורה לנהיגה על אוטובוס או משאית.
"מה, אני מפרקת את המנוע? בסך הכל יושבת, אומרת ימינה ושמאלה ומלמדת את החוקים. אני לא מתפעלת את האוטו מבחינה מכנית, אז זה לא נראה לי גברי. בכלל, משאית הרבה יותר יציבה מאופנוע. אני מרצה בקורסים של נהיגה מונעת. כשאני מציגה את עצמי, אני לא מספרת על הקשר לכדורגל ורושמת על הלוח רק את השם לילך. אני אף פעם לא מוסיפה אסולין. לוקח להם משהו כמו 20 דקות עד שמישהו שם מגלה מי אני, ואז זו הופכת להיות שיחה של שעה על כדורגל".
אם תאמרי במספרה שאת שופטת כדורגל ומורה לנהיגה על משאית, ממה אנשים יותר יירתעו?
"אני לא הולכת למספרות, אבל אם אשב שם ומישהי תשאל מה אני עושה, ואענה 'שופטת כדורגל' - אז היא תסתכל עלי כאילו אני לא נורמלית. מצד שני, יש גם את אלה שיגידו 'וואי, איזה מגניב'. זה תלוי אם אתה מהדור הישן וכמה אתה שמרן. על שיפוט כדורגל תמיד מגיבים בצורה אחרת, כי הם מצפים לראות בחורה ענקית מימדים, מסיבית, אולי גם כזאת שמשתייכת ללבל של הלסביות. מה לעשות שאני חולת גברים. לפני 15 שנה ישבתי במסעדה ושמעתי שיחה מהשולחן ליד, על השופטת הלסבית. התקשרתי לכתב של איזה עיתון, אמרתי לו 'בוא עכשיו למסעדה ותעשה עלי כתבה ענקית - אני חולת גברים, אני לא לסבית'. הצטלמתי עירומה עם כדור, ככה, רק מהעצבים על השמועות האלה. הושעיתי לחודשיים מהאיגוד. אבל אין מה לעשות, זה תמיד יהיה הדימוי הראשון שיעלה לאנשים בראש כשישמעו על בחורה בכדורגל".
בכלל, הנשים בכדורגל הישראלי רגילות לקבל יחס כל כך מזלזל - עד שלאחרונה קיימה ההתאחדות אימוני מבחן לנבחרת הנשים ודרשה מהשחקניות להביא איתן מים מהבית. אסולין בכלל לא מסתכלת על ליגת הנשים, והשבוע הסכימה באופן נדיר להיענות לבקשה לשפוט בגמר הגביע לנשים. "קובעים להן משחקים באמצע השבוע, בשמונה או תשע בערב, וזה נופל על זמן האיכות שלי עם הילד. פעם הייתי מוכנה לשפוט בשביל הניסיון, אבל עכשיו אני גם מסתכלת על הכסף. על משחק בלאומית גברים אני מקבלת 1,500 שקלים, ובנשים - 200".
היא אומרת שאיגוד השופטים והוועדה המקצועית מאוד מפרגנים. "נותנים לי הערות בונות ועוקבים אחרי. אני יכולה לחלק את השופטים לשתי קבוצות: יש את אלה שמפרגנים מהלב, ששלחו לי הודעות אחרי המשחק האחרון, ממקום אמיתי; ויש את הקבוצה שמסתכלת עלי ואומרת, 'יופי, שפטת משחק בליגת העל ואת בינלאומית רק בגלל שאת אישה ולא בגלל שאת טובה'. אתה יודע איך אני מבאסת אותם? כשיש לנו מבחן כושר, אני מובילה והם מאחוריי. הרבה אנשים משנים את דעתם אחרי שהם רואים אותי שופטת. איתן תבריזי ראה אותי העונה פעם ראשונה במשחק, בא אלי במחצית ואמר: 'אין דברים כאלה. את בכושר מדהים, הלוואי שאני הייתי מסוגל לרוץ ככה'".
"היה הרבה זלזול"
ומה עם הקהל? הקריאות הידועות של יושבי היציעים נגד השופטים והאמהות שלהם לא פוסחות גם על השופטת הבכירה בישראל. "הקהל תמיד יהיה נגדי. קיללו, מקללים, וימשיכו לקלל. אין לי בעיה עם זה. אבל יש גם תגובות מאוד חמות. בחודש האחרון קיבלתי הרבה אהבה. היה אוהד של קריית שמונה ששלח לי מכתב בפייסבוק וכתב: 'את שופטת מדהימה. החלום שלי התגשם, לראות אותך שופטת בליגת העל'. הוא שלח גם העתק של המכתב למשבץ השופטים".
איך השחקנים מקבלים אותך?
"בשנים הראשונות היה הרבה זלזול. הם היו מנסים אותי כל הזמן, רבע שעה ראשונה כמעט לא היה משחק, רק התחזויות ונפילות וצעקות. אבל מהר מאוד בניתי את השם שלי, והם הבינו שיש להם עסק עם מישהי שמבינה. עכשיו נותנים לי הרבה כבוד".
שחקנים מתחילים איתך?
"כן, הרבה. אחרי המשחק האחרון היו לי בפייסבוק יותר מ?30 פניות של שחקני כדורגל. זה כמו עם כל בחורה, הגברים מטבעם מנסים כל הזמן. אני לא נוהגת להתערבב איתם, לא במגרש ולא בבילויים. עשיתי את העבודה שלי, אני עולה למונית וביי".
בלי מקלחת?
"להתלבש אין לי בעיה במגרש. הבנים יוצאים רגע מחדר ההלבשה, או שאני נכנסת לשירותים או למקלחות. מסתדרים. אבל מקלחת זה רק בבית. אני שמה טרנינג על הג'יפה ונוסעת להתקלח בבית, גם אם זה אומר לנסוע ככה מבאר שבע עד קריית ביאליק".
ואיך מגיבות הבנות?
"כל הפרגון הוא מהמין הגברי בלבד, אין לי בכלל פרגון מנשים. אין אפילו פרגון מקולגות שלי למקצוע, שזה הכי חורה לי. הרי אם לא הייתי, אז הקווניות שמצטרפות איתי למשחקים הבינלאומיים לא היו יכולות לנסוע לחו"ל. אני לא מצפה שהן יהיו החברות הכי טובות שלי או ינשקו אותי, אבל לפחות את המינימום".
אולי הן מקנאות?
"מה יש לקנא? לא תפסתי לאף אחת את המקום, לא באתי על חשבון מישהי אחרת, לא התחריתי באף אחת. הן בכלל שופטות קו ואני שופטת ראשית. אנחנו לא באותו לבל בכלל".
כמה שופטות ראשיות יש?
"היתה בעבר רחל כהן, אבל כשחזרתי לשפוט היא הפסיקה כי לא עברה אף פעם מבחני כושר. היום יש שתי שופטות צעירות מאוד שהתחילו בליגות ב' ו?ג', ואני מנסה לראות איך אפשר להריץ אותן. חוץ מהן יש עוד שופטות קו. הבעיה היא שהן נכנסות לזה לא נכון. הן באות בגישה של 'אני שופטת כדורגל, ורוצה פרסום ותהילה'. זה מה שמעניין אותן. אבל הן לא יודעות שאם אין הישגים, הן לא יקבלו כלום".
איתמר, בנה בן ה?8, ראה אותה לראשונה במגרש לפני כשנה, ונבהל. "הוא לא הצליח לקבל את זה, כי עם הקללות והאווירה מסביב, זה לא העדינות והרוך שהוא רגיל לראות בבית. במחצית אבא שלי הוציא אותו מהמגרש. עכשיו הוא כבר מקבל את זה. הוא בעצמו התחיל לשחק בבית ספר לכדורגל והוא גם בנבחרת אקרובטיקה והתעמלות קרקע, ואפילו זכה השבוע במדליה".
ככה חיה לה אסולין בין חוגים עם הילד, הרצאות לנהגי משאיות וטיסות במחלקה ראשונה על חשבון אופ"א כדי לשפוט באירופה מול 20 אלף צופים, לבין נסיעות במונית למגרשים נידחים בלי קהל בישראל. "אי אפשר להשוות בין הרמה במשחק נשים לבין הרמה בליגת העל או הלאומית לגברים. אני לא מזלזלת, אבל יש פערים. הנשים לא פחות אגרסיביות מהגברים, אבל ההבדל מורגש במהירות ובראיית המשחק. כשאני טסה לחו"ל, אני יורדת ברמת המשחק ועולה בתנאים. במשחק האחרון שפטתי את ספרד מול אוזבקיסטן במוקדמות היורו לנשים. היו 4,000 צופים, שזה יותר ממה שיש במשחקים בליגת העל".