מאז ומתמיד ליוותה את עם ישראל הדילמה הנוגעת להבחנה בין משיחי השקר לנביאי האמת. מכונני האיסלם עקפו דיון מסובך זה והגדירו את יריביהם היהודים, כבר במאה השביעית, כ"הורגי הנביאים" (המנהיגים, המלכים ואנשי החזון נחשבו לנביאים), כמסוכסכים וכמפולגים ביניהם, אנשי ריב ופחדנים. אחר כך חיסלו את הקיום היהודי ששגשג באותם ימים בערב הסעודית באמצעות טבח, גירוש ועבדות. בין אם היו היהודים באותה עת מפולגים ובין אם לאו, כשמקיימים מלחמה פנימית לנוכח פני האויב זה תמיד נגמר רע.
גלגל ההיסטוריה משתלב בפלצות בצנטריפוגות האירניות הרוקחות והולכות את חיסולם של היהודים בארץ ישראל ממש בימינו. דווקא בעיתוי זה, לנוכח פני האויב, קמים מומחים לביטחון ומטילים ספק בכישורי ההנהגה של ראש הממשלה ושר הביטחון, נבחרי הדמוקרטיה בישראל. חובה להזכיר כי זכויות רבות לאנשי הביטחון. כולם הגיעו לתפקידיהם הרמים במנגנוני הביטחון של ישראל בשל השקעה, כישרון, הצלחה, יצירתיות וסיכון, ועוד אלף ואחת מיומנויות מפליאות. אך הם לא נבחרו לתפקידם הביטחוני כביטוי של רצון הציבור, ולא הוסמכו ולא נבחנו מעולם, מעצם הגדרת תפקידם, בעסקי מדינאות או בהנהגת עם המצוי בסכנה ובמבחן היסטורי.
חבל שמשסיימו אישים אלה את כהונתם, הם מכנים את המנהיגים שאותם שירתו עד לאחרונה "משיחיים". משמעות אמירה זו היא שהמנהיגים פועלים מתוקף חזיונות, ושאין לסמוך על שיקול דעתם. מתוקף איזו סמכות הם עושים זאת? הם אינם מנהיגים נבחרים, הם לא קיבלו ציון גבוה יותר בפסיכומטרי, קבלותיהם הביטחוניות אינן עולות על אלה של ראש הממשלה ושר הביטחון, והם אפילו לא עברו השתלמות בפסיכולוגיה.
מדוע לא התפטרו?
זכותם לבקר - אבל הם אינם מלינים על כישוריהם האישיים של ראש הממשלה ושר הביטחון, ואין הם מצביעים על שגיאות שביצעו השניים בשל ליקויים ברורים ביכולותיהם המקצועיות והאינטלקטואליות. הם מטילים דופי במאפייניהם הפסיכולוגיים של ברק ונתניהו ובכישורי שיקול הדעת שלהם לקבל החלטות. זו אינה דרך ראויה להטיל דופי פסיכולוגי כאשמה חמקמקה שלא ניתן להפריכה, שאינה מכוונת לגופו של עניין אלא לגופו של אדם. בתי המשוגעים של סטלין היו מלאים מתנגדים שהוסבו ל"פסיכים". אז, עדיין לא נעשה שימוש במינוח "משיחיים".
תגובת אנשי נתניהו וברק כללה אף היא, למרבה הצער, התקפות אישיות, אולם במרכזה נותרה שאלה מהותית אחת בעינה. מדוע לא התפטרו בכירים אלה והמשיכו לשרת תחת מנהיגות "משיחית"? דומה כי המקטרגים עצמם נמצאו בתחושה משיחית והאמינו שעצם הישארותם בתפקידם הצילה את העם, ומשפרשו - עצם ביקורתם תעשה זאת. יש להבין כי בענייני מנהיגות יכול לעיתים עם שלם, לא רק שלושה אנשים, להתריס בפני הנהגתו שהיא שוגה, אך משימתו של המנהיג היא לעמוד לפני המחנה ולהצעיד את עמו לעבר חזונו, ולא להיגרר. רוחק הראות והחזון מבדיל בין ראשי מנגנוני הביטחון שהחזית היא חזונם לבין מנהיגים, שהחזון הוא חזיתם. הבנת את זה, אחמדינג'ד?