המאבק בעישון: הגנה עצמית

"אתה צריך הגנה". בשלוש מילים אלה הסביר מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר רוני גמזו, את הרעיון שעומד מאחורי ההחלטה הנבונה להגביל את מקומות העישון הציבוריים, לא רק למבנים סגורים אלא גם למקומות ולאתרים המצויים במרחב פתוח. כלומר, זו אינה שאלה של זכויות מתנגשות בחברה דמוקרטית, אלא בראש ובראשונה שאלה של ביטחון בריאות ומחויבות השלטון במדינה אליו.

רגע לפני שמוגש הבג"ץ בטענה כי ההגבלות המוצעות אינן עולות בקנה אחד עם אופייה הדמוקרטי של המדינה, ורגע לפני שהמעשנים יקפצו עם טענות שלפיהן זכותם הבסיסית נרמסת על ידי הדורסנות של הרוב הלא מעשן בישראל - כדאי לבדוק מי הוא זה שבמעשיו נוגד את הערכים הדמוקרטיים שעליהם אמורה החברה הישראלית להתקיים. הדמוקרטיה, חשוב לציין, מבוססת על עקרון תבוניות האדם. כלומר, האדם הוא יצור חושב המקיים את מעשיו לא על פי אינסטינקטים, אלא על פי מחשבה שקולה שבבסיסה יחסי עלות-תועלת.

אכן גם זכותו של אדם לנהוג בצורה לא רציונלית שמורה לו. הוא יכול לצרוך מזון מסוכן, לסכן את חייו בספורט אתגרי, ובמקרי קיצון אפילו לשים את נפשו בכפו. אבל זכות זו שמורה לו כל עוד הפגיעה היא בו עצמו בלבד, והיא אינה מסכנת את הסובבים אותו. זהו הדין גם לגבי עישון. הזכות לעשן שמורה לכל אדם, אך זכות פרטית זו אינה מעניקה לו את האפשרות להשתלט על המרחב הציבורי שסביבו.

במקרה של המעשן, את העשן הנפלט מנחיריו הוא אינו יכול לפזר ברדיוס של המטרים הסובבים אותו בלבד. מן המפורסמות הוא שתפקידו של השלטון במדינה הוא גם לספק ביטחון לאזרחים המתגוררים בה. לביטחון יש ייצוגים שונים. חלקם ברורים ואין עליהם מחלוקת, ובראשם הביטחון הפיזי. לכולנו ברור שמדינה צריכה צבא ומשטרה כדי לשמור על הגבול ועל הסדר.

חלק מנושאי הביטחון קשורים גם למגורים, לתעסוקה וכמובן - לבריאות שלנו. לכן חשיבות הצעדים שנקט משרד הבריאות היא בעצם ההגדרה כי העישון מהווה סכנה לשלום הציבור ועל כן יש להגבילו, גם במחיר הגבלת חירותו של היחיד.

אבל לא רק דאגה לשלומו של הציבור מכורח תפקידו ותכלית קיומו עומדת כאן, אלא גם הדגשה של הגבולות המטושטשים ממילא בין רשות הפרט לרשות הכלל. בהחלטתו להרחיב את האזורים שבהם אסור לעשן, הדגיש משרד הבריאות, אם כן, את היחס הראוי בין זכויות הפרט לזכויות הכלל בחברה - ובפרפראזה לכלל הדמוקרטי הידוע, אפשר לומר כי זכותו של האחר לעשן מסתיימת בקצה נחירו של הזולת.