כאוס

"את מילותייך השקריות, הגדולות
אמרת לי עם החלב הראשון שינקתי ממך.
וכעת, כשהנחשים התעוררו
את עונדת את קישוטייך העתיקים
ואף לא דמעה אחת אינך מזילה, אמי, יוון
כשאת בנייך לעבדים מכרת במחיר אפסי"
(מתוך השיר "אמי, יוון")

שעת צהריים בכיכר סינטגמה במרכז אתונה. עשרות גברים ונשים מתגודדים מול בניין הפרלמנט בהפגנה נגד עשירי יוון. "אתם ברחתם מכאן עם הכסף!", הם זועקים. בתקשורת העולמית לא ידווחו על ההפגנה הזאת: זגוגיות של חנויות לא נופצו, פחי אשפה לא הוצתו, איש לא נפצע. במרחק מטרים ספורים, בפינת הרחוב, יושב ילד כבן 12, לבוש בטרנינג. הוא לא ייצא היום לשחק כדורגל עם החברים בשכונה, ואפילו לא יכין שיעורי בית. הוא מנגן בבגלמה, מין בוזוקי קטן, מישיר מבט לעוברים ולשבים, בלי לומר מילה. כשאחד התיירים זורק לו מטבע של 50 סנט, עיניו מתמלאות דמעות.

יוון, המדינה שהולידה את הדמוקרטיה, תלך מחרתיים לקלפיות. ל?9.8 מיליון אזרחים יש זכות בחירה, רובם צפויים לממש אותה. אבל שום דבר חגיגי לא יהיה בבחירות האלה. המדינה נמצאת על סף פשיטת רגל, והייאוש ניכר על פניהם של תושביה. ראש הממשלה הנבחר לא ייהנה ממאה ימי חסד, אפילו לא ממאה שעות. לוקאס פפדמוס, שעומד בחצי השנה האחרונה בראש ממשלת החירום הלאומית, הודיע עם כניסתו לתפקיד שהוא מוותר על שכרו; זה לא שיפר את תדמיתו. הציבור היווני כבר מאס בפוליטיקאים, והבוז כלפיהם ניכר בכל שיחה אקראית.

"לא באמת אכפת להם מאיתנו, הם דואגים רק לעצמם", אומרת בייאוש דספינה (28). "אנשים ימשיכו להצביע בשבילם כדי לקבל איזה ג'וב טוב שיסדר אותם במגזר הציבורי. הכל כאן רקוב, הדמוקרטיה מתה. אי אפשר כבר להחזיר את הגלגל לאחור או לתקן. איבדנו אמון בכל המערכת, ובעיקר בבתי המשפט, שראו איך הפוליטיקאים עושים צחוק מהחוקים ושתקו. אני לא רואה סוף טוב לסיפור שלנו, כי אני לא מאמינה שהעם שלנו באמת מסוגל להשתנות".

דספינה היא דוגמה חיה למה שעובר על הדור הצעיר ביוון. רבים מבני גילה ברחבי העולם בונים קריירה, מתחילים את דרכם העצמאית ומכלכלים את עצמם, אבל היא מובטלת כבר שנה. לא מזמן נאלצה לחזור לבית אמה. "אני לא מצליחה למצוא עבודה, ובמשרות שהציעו לי לא יכולתי להשתכר יותר מ?500 אירו בחודש. המשמעות היא שאצטרך שלוש או ארבע עבודות כדי שאוכל לשכור דירה ולגמור את החודש. אז חזרתי הביתה. על קניית נעליים או בגדים חדשים אני אפילו לא מפנטזת".

אין לך חלומות או שאיפות לעתיד?

"חלומות? אני מתגעגעת לימים שאני וחבריי חלמנו והיו לנו תוכניות. החיים של כל מי שאני מכירה השתנו. אף אחד לא מרוצה מהעבודה שלו, אם בכלל יש לו. אנחנו כבר לא יוצאים בערבים. כולם במצב רוח שפוף. בחיים לא האמנתי שאעזוב את יוון, אבל אני מתחילה לחשוב על זה ברצינות. אי אפשר יותר לחיות כאן".

לפטריס, סטודנט בן 25, מבין לליבה. בגיל 18 עזב את בית הוריו ברודוס ועבר להתגורר עם אחותו בעיר הגדולה. כיום הוא בקושי רואה את ההורים. הפלגה לרודוס גוררת ויתור על יום עבודה, וטיסה פשוט יקרה מדי. "רבים מהחברים שלי כבר עברו לארה"ב, לאוסטרליה, לגרמניה ולשבדיה, ואני לא יודע מה יחזיק אותי כאן לאורך זמן. ברגע שאסיים ללמוד, גם אני אחפש את עצמי בחוץ לארץ. לאנשים בגילי אין מה לחפש ביוון".

אלני (33), מוכרת בחנות בגדים, מוסיפה: "המשכורת שלי קוצצה לפני כמה חודשים, ובחודשיים האחרונים בכלל לא שילמו לנו. אנשים כבר לא עושים קניות, ולבוסים שלי אין ממה לשלם לי. אני נושכת שפתיים וממשיכה, כי אני יודעת מה יקרה לי אם אעזוב". גם ניקי, עיתונאי בן 36, אומר: "גם בשכר שלי קיצצו. אני משתכר היום 40 אחוזים פחות ממה שהשתכרתי לפני שנתיים, בזמן שכל ההוצאות רק צמחו - חשמל, מים, טלפון, מיסים שגדלו ומיסים חדשים שהוטלו בגלל תוכנית הצנע. לא היתה לי ברירה אלא להסכים, כי ברגע שאתה נפלט לשוק העבודה - אתה נתקע. בחיים לא תצליח למצוא עבודה אחרת. אני כל הזמן גולש באינטרנט, מחפש עבודה במדינה אחרת. ברגע שאמצא אותה - אני טס מפה".

תאנוס, בן 44, הוא סוכן נדל"ן - ומי כמוהו חש את המשבר על בשרו. "חיי השתנו באופן דרמטי. עם המצב הגרוע וכל המיסים החדשים, אף אחד לא קונה או מוכר. על הנכסים שיש לך אתה רק משלם יותר ויותר. אני פשוט לא מצליח לסגור עסקאות. אין הכנסות, בתי עסק נסגרים, ורק הגדולים והחזקים שורדים איכשהו. אני כבר לא אעזוב, אבל בשביל הצעירים זאת אופציה מצוינת. שום דבר טוב לא יכול לצמוח כאן".

ליוונים באמת אין סיבות לחלום. שיעור המובטלים במדינה זינק ב?230% בארבע השנים האחרונות וב?50% בשנה החולפת לבדה. אחד מכל חמישה אזרחים נותר מחוסר עבודה. מרבית הצעירים מתחת לגיל 25 מובטלים, וברחבי אתונה מסתובבים 15 אלף הומלסים שנותרו ללא קורת גג מעל ראשם. כל כך הרבה עבר בשנים האחרונות על האימפריה לשעבר. חובות מצטברים, הלוואות ענק ממדינות אירופה, חבילות סיוע, כמעט הכרזה על פשיטת רגל, תוכנית צנע, התפטרות של ראש הממשלה, הפגנות אלימות ברחובות. אלא שאף אחד מהצעדים האלה לא הביא עימו את האור בקצה המנהרה. בכל פעם מחדש התברר שזו הרכבת שבאה ממול.

"הבנתי את גודל הצרה כשראיתי כמעט את כל החברים שלי, אנשים צעירים, מוכשרים ושאפתנים, יושבים בבית ולא מסוגלים למצוא עבודה", ממשיך ניקי. "ראיתי אחרים עוזבים את המדינה, שמעתי על עוד ועוד אנשים צעירים שמתים מהתקפי לב, ועל יותר מ?2,000 אמהות ששמות את הילדים שלהן במקלטים באתונה כי לא הצליחו לקנות להם אוכל. זוג חברים שלי יושבים בבית כבר שנה ולא מוצאים עבודה. יש להם ילדה שהם לא יכולים לכלכל ומשכנתא שהם לא מסוגלים לשלם. אף אחד מהחברים שלי כבר לא יוצא בערבים ולא עושה כלום. המזל שלי הוא שאני עובד בסופי שבוע, אז אין לי זמן לשקוע בזה".

היסודות לקריסה הכלכלית של יוון הונחו כבר לפני 30 שנה. ראש הממשלה דאז, אנדראס פפנדראו, הוא בנו של יורגוס שהנהיג את יוון לפניו, ואביו של יורגוס, שכיהן בתפקיד בעת המשבר הנוכחי עד שהתפטר בנובמבר החולף. בימי שלטונו של אנדראס צמחו המשכורות במדינה באופן דרסטי. עם ההצטרפות לאיחוד האירופי גדלה גם התמיכה מצד מדינות היבשת, ורמת החיים עלתה. כל אחד מהאזרחים ביוון החל להוציא יותר כספים מכפי שהיה יכול להרשות לעצמו. הבנקים נתנו הלוואות למי שרק ביקש, לא רק לרכישת דירה או שיפוץ מאסיבי, אלא גם לחופשות ולמותרות אחרות. בסוף שנות ה?90 חיו אנשים רבים בתחושה שהם עשירים, הרבה יותר ממה שהיו באמת. רבים הפסידו לא מעט כסף בבורסה, אבל רמת השכר נשמרה, ועד אמצע העשור הקודם כולם חשו בטוחים.

מוסר העבודה לא ממש עמד בקנה אחד עם התשלומים הגבוהים. כל שכיר ביוון זכאי ל-22 ימי חופשה בשנה (בישראל, לשם השוואה, עומדת המכסה בחוק על 12 ימים). בנוסף, נהנים התושבים כמעט בכל חודש מחגים דתיים, לאומיים ואחרים על בסיס קבוע, ובפועל מנוצלים לעבודה רק כ-85% מימי אמצע השבוע. המדינה תמכה גם במי שנותר מובטל, ואפשר לומר כי לא ממש עודדה את האנשים לצאת לעבוד. עד שהחגיגה נגמרה. אחרי המעבר מהדרכמה לאירו ב-2002 התייקרה המחיה ללא הכר, באופן חד ובניגוד מוחלט לגובה ההכנסות, שנותרו כשהיו. היום עסוקים רובם המכריע של אזרחי יוון בכיבוי שריפות ובכיסוי חובות. מלבד העשירים הגדולים באמת, אף אחד לא מפנטז אפילו על צבירת הון.


רבים מהמומחים ביוון משוכנעים שדווקא אולימפיאדת אתונה ב-2004 היא זו שהרסה את המדינה. תרבות ה"סמוך עלי" וה"יהיה בסדר", המוכרת כל כך במחוזותינו, גרמה לכך שבניית האיצטדיונים, התשתיות והכפר האולימפי החלה מאוחר מדי, עד שעלה חשש כי האירוע יועתק ברגע האחרון למקום אחר (לראשונה בהיסטוריה) וימיט אסון על היוונים. הקבלנים, הפועלים ושאר נותני השירותים ניצלו את הסיטואציה כדי להכפיל את דרישותיהם הכספיות, ולממשלה לא הייתה ברירה אלא להכניס את היד לעומק הכיס. רק שהיה מדובר בכיס של האזרחים. לשלטון היווני לא הייתה גם שום תוכנית כיצד למקסם את התועלת מהתשתיות שנבנו לכבוד אירוח אירוע הספורט הגדול בתבל. רבים מהאיצטדיונים עומדים מאז 2004 מיותמים ושוממים, אבל עלות אחזקתם עצומה - והכל, שוב, יוצא מכיסו של משלם המיסים. כך ירדו לטמיון מיליארדי אירו, ואם המשחקים האולימפיים היו אמורים לייצר הזדמנות לשדרוג פני העיר וכלכלתה - כפי שעשו לברצלונה ולסידני - הרי שהושגה התוצאה ההפוכה, והם רק החריפו את המצב וזירזו את הכאוס. יוון שרדה באופן סביר יחסית את המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, והאזרחים חשבו לתומם שיהיה בסדר, "כי אנחנו לא תלויים בארה"ב או באיחוד האירופי". ההנחה הזו התבררה כמוטעית.

תייר שייקלע בשעות הבוקר והצהריים לנמל פיראוס או למרגלות אתר האקרופוליס ההיסטורי, יחשוב בטעות שהחיים ביוון מתנהלים כסדרם. בתי הקפה מלאים, מרבית יושביהם הם אזרחים מקומיים. כאן בדיוק טמונה הבעיה: זה מה שנשאר מהבילויים באתונה. למובטלים אין מה לעשות, וישיבה בבתי הקפה היא האופציה הנוחה והזולה ביותר. הם מזמינים כוס משקה אחת ומעבירים כאן שעתיים או שלוש. המשבר מורגש הרבה יותר במועדוני הלילה וב"בוזוקיות". בעשור הקודם הם היו פתוחים חמישה ערבים בשבוע; עכשיו הם סגורים חמישה ערבים בשבוע, ונפתחים רק בלילות שישי ושבת. יותר ויותר צעירים ויתרו על חיי הלילה. אין להם כסף לבזבז על נסיעות, משקאות וכרטיסים להופעות. "אנחנו יושבים בבית ורואים סרטים בדי.וי.די או בטלוויזיה", מספר מארינוס (30).

ניקי: "הפסקנו לבזבז כסף על שטויות כמו גאדג'טים ועל מותרות כמו בגדים. אפילו לפני שאני יוצא לקניות בסופר אני חושב פעמיים, ובודק איפה הירקות זולים יותר. התחלתי לאפות לחם ולבשל בעצמי. ניסיתי למכור את המכונית כדי לקצץ בהוצאות, אבל לא מצאתי קונה. קניתי אותה לפני ארבע שנים ב?32 אלף אירו, עכשיו אני יכול למכור אולי ב-5,000". הוא מנסה למצוא גם נקודת אור במצב החדש. "המשבר גרם לנו להעריך ולהבין מה חשוב באמת בחיים. סוף סוף אנחנו מבלים זמן בבית עם האנשים האהובים, ולא רק יוצאים לבלות כל הזמן".

גם האמנים היוונים משלמים מחיר כבר. "אני מרגישה היטב את העצבות והעצבים", מספרת הזמרת גליקריה, שנחשבת בעיני הישראלים לכוכבת היוונייה האולטימטיבית. "לא מעט מועדונים נסגרו, ולאנשים אין כסף וחשק לצאת לבלות. אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למצב, עושים ויתורים גדולים בחיי היום?יום. אבל חשוב לי לומר שהעם היווני שוחר תרבות ומוסיקה, אני מאמינה שעוד נחזור למה שהיינו בעבר, זה רק עניין של זמן". גליקריה (59) כבר מזמן לא מרגישה רק יוונייה. הנה, רק בשבוע שעבר, בערב יום העצמאות, הופיעה בארץ עם התזמורת האנדלוסית אשדוד. הרומן שלה עם ארץ הקודש החל לפני כמעט 20 שנה, והיא אף הוציאה אלבומים בעברית וקיבלה את פרס אמ"י על תרומתה לתרבות הישראלית. אלא שהיא לא מפסיקה לחשוב על מה שמתרחש מאחור, בביתה שבפרברי אתונה.

לאן יוון הולכת מכאן? יש עוד תקווה?

"השאלות האלה מכאיבות לי, אבל אני יודעת שהן חייבות להישאל. הכל תלוי רק בנו, היוונים. אנחנו חייבים לקחת את עצמנו בידיים ולהתחיל לבנות את הכלכלה ממש מההתחלה, לחשוב על זה שאין לנו ארץ אחרת. אתם בישראל משמשים לנו דוגמה. עם הביחד שלכם התגברתם על משברים גדולים, אפילו גדולים מזה שפוקד אותנו, ואני תמיד אומרת לחבריי לקחת דוגמה מהישראלים. הקהל הישראלי כל הזמן מחבק ומעודד אותי, ונותן לי להרגיש כמו בבית. זה מעודד".

"את מילותייך השקריות, הגדולות
אמרת לי עם החלב הראשון שינקתי ממך.
וכאשר אל גורלי דיברתי
את עונדת את תכשיטייך העתיקים
ואל השוק כקוף לוקחת אותי צוענייה
יוון, יוון, אם העצבות"
(מתוך "אמי, יוון")

תיאודורוס פגאלוס, שכיהן בעבר כסגן ראש ממשלת יוון וכשר החוץ, ייזכר כאחת הדמויות השנויות במחלוקת של המשבר הזה. בתחילה, כשיוון חיפשה מקורות מימון לכיסוי חובותיה, הוא דרש פיצויים מגרמניה על הפשעים שביצעה במלחמת העולם השנייה. אחר כך עבר להאשים את אזרחי המדינה. "כולנו יחד ביזבזנו את כל הכסף", אמר, ועורר את זעמם. "זה היה מרגיז, אבל צריך להודות באמת", מסביר לפטריס הצעיר בגילוי לב. "אם כל אזרח ביוון יסתכל במראה, הוא ימצא שם אדם שניסה לפחות פעם אחת בחייו להערים על השלטונות ולבצע העלמת מס כזו או אחרת. כולם רימו, והיום כולם משלמים את המחיר".

ניקי מסכים: "לא צייתנו לחוק יותר מדי שנים. דאגנו רק לעצמנו, לא עניין אותנו כלום. ידענו שבשירות הציבורי מעסיקים יותר מדי אנשים ומוציאים יותר מדי כספים, אבל אף אחד לא אמר מילה - כי לכל אחד היה שם איזה קרוב משפחה, או חבר, או מכר. ומי שלא הכיר שם אף אחד, קיווה להיכנס לשם בעצמו. הפוליטיקאים גנבו מיליוני אירו בדרכים לא חוקיות, ואף אחד לא פצה פה. זה לא שפחדנו, זה פשוט לא הזיז לנו, כי המצב שלנו היה טוב והיה לנו נוח לעצום עיניים".

דספינה: "מובן שכולנו אשמים. כשהכל היה טוב, רצינו הכל. לקחנו הלוואות, הוצאנו כספים, בכלל לא חשבנו על המחר. הבנקים עשו עלינו מניפולציות ופיתו אותנו ללוות כסף". ניקי מעיד שגם התקשורת, שהוא עצמו חלק ממנה, נגועה בשחיתות. "לפני עשר שנים אפילו לא ידעתי שיוון לוותה כסף ממדינות אחרות, ושהיא חייבת להן. עכשיו רוצים שנחזיר בתוך שנתיים חובות שצברנו במשך 20 שנה. זה לא הגיוני ולא נורמלי".

מתברר כי גם מדינות אירופה, שנחלצו לעזרת יוון עם חבילות הסיוע המפורסמות, זוכות לקיתונות של ביקורת ומרמור מצד התושבים הצעירים באתונה. "אני מרגישה כאילו אנחנו חיות ניסוי במעבדה של הגרמנים והצרפתים", אומרת אלני. "הם מנסים לנצל את המצב ולהרוויח ממנו, ובינתיים הם מתעלמים ממה שקורה בספרד ובאיטליה. הם מתנהגים אחרת כשזה קשור למערב הקלאסי". ודספינה מוסיפה: "אנחנו אסירים של המדינות האלה, ונישאר כך עוד הרבה שנים".

למצב הכלכלי הקשה יש עוד השלכות מדאיגות. בשנה שלאחר פרוץ המשבר נרשמה עלייה של 40% בשיעור ההתאבדויות ביוון, ולאחרונה נרשם גל של "מתאבדים פוליטיים" מיואשים. לפני חודש ירה בעצמו דימיטריס כריסטולאס, גמלאי בן 77, מול בניין הפרלמנט בכיכר סינטגמה - והפך לסמל. "אני לא רואה שום פתרון אחר מלבד הסיום המכובד הזה לחיי, כדי שלא אמצא את עצמי מחטט בפחי זבל בשביל מזון", כתב בפתק שנמצא ליד גופתו.

ג'ון (35): "נראה שממש איבדנו את החשק לחיות. ההורים שלי חיים בפחד מתמיד מפני העתיד. כמעט כל מי שאני מכיר מחוסר עבודה". ניקי: "אני כבר לא רואה אנשים מחייכים. אני הולך ברחוב, ומסביבי כולם בדיכאון. רואים את זה על הפנים של האנשים. הנהגים עצבניים, ורק מחכים להזדמנות לצעוק ולהתעמת". עיקר הכעס מופנה כלפי שתי המפלגות הגדולות, שמרכיבות כיום את ממשלת האחדות, פאסו"ק הסוציאליסטית והמפלגה הדמוקרטית השמרנית החדשה. בהיעדר אלטרנטיבה אמיתית, נרשמת תמיכה גדלה והולכת במפלגה הניאו?נאצית, "שחר מוזהב", שסמלה מזכיר צלב קרס ותומכיה נוהגים להצדיע במועל יד. סקרים שפורסמו בימים האחרונים צופים שהמפלגה הזאת תעבור את אחוז החסימה בבחירות שייערכו מחרתיים, וייתכן שהיא אף תהפוך ללשון המאזניים בהרכבת הממשלה הבאה.

תאנוס סוכן הנדל"ן אומר: "הפוליטיקאים שבויים באינטרסים של עצמם, כל מה שמעניין אותם זה רק להיבחר מחדש. הם שולטים בתקשורת, שעוזרת להם לשרוד. הצרכים של האזרחים לא מעניינים אותם, ולכן יש מרמור עצום כלפיהם".

דספינה: "פאסו"ק וניאה דמוקרטיה שלטו במדינה במשך 20 שנה בלי שום תוכנית, וה'מנהיגים' דאגו רק לעצמם ואיך להפוך לעשירים יותר".

איך יוון תצא מזה? ניקי חושב על פתרון מקורי: "אנחנו צריכים מנהיג זר, ממדינה אחרת, שיתרחק מהשחיתות שעדיין חוגגת, שיגרום לנו לשמור על החוק, שיגרום למי שמפר את החוק לשלם מחיר. אני כבר לא סומך כאן על אף אחד. הרי אף אחד לא ייגע בעשירים, והכל נופל עלינו, אלה שאין להם מאיפה לשלם. יש בחירות, וכולם רוצים את הקולות שלנו, אבל מה שמעניין אותם זה רק הכיסא. אף אחד לא מציע פתרונות אמיתיים". ג'ון כועס בעיקר על העשירים: "זה לא מגיע לנו. אנחנו נאלצנו לשנות את חיינו, אבל זה לא חל על כולם. העשירים, שחיו ברמת חיים הרבה יותר גבוהה מזו שהגיעה להם, הכניסו את כולנו לבעיה הזאת, והם אלה שצריכים להוציא אותנו ממנה. אבל הם הרי לא יעשו את זה".

"אני מרגיש כאילו אנחנו בטיטניק", אומר מארינוס, "ואולי כדאי שנתנגש כבר בקרחון והכל ייהרס, כי רק אז נוכל להתחיל מאפס. אני מאמין שבסוף יהיה טוב. לא יודע מתי, לא יודע איך, אבל בסוף יהיה טוב. ההיסטוריה של העם היווני מלאה במשברים, ותמיד שרדנו. נעבור גם את זה".

"את מילותייך השקריות, הגדולות
אמרת לי עם החלב הראשון שינקתי ממך.
אך כעת, כשאש פורצת בעולמך
את מביטה אל יופייך העתיק
ובתוך זירות העולם, אמי, יוון
אותו שקר תמיד איתך נושאת"
(השיר "אמי, יוון" בביצוע גליקריה.
מילים: ניקוס גאצוס,
ביצוע מקורי: יורגוס דלאראס)

הקהילה היהודית באתונה מונה כ-3,000 אנשים, והשפעות המשבר הכלכלי לא פוסחות עליהם. "רוב היהודים כאן די מבוססים מבחינה כלכלית, אבל אנחנו בהחלט מרגישים עלייה בכמות המשפחות שזקוקות לעזרה ולחסד", אומר הרב מנדל הנדל, שליח חב"ד בעיר ב-11 השנים האחרונות. לדבריו, "הגל הזה נוגע לכולם, אין אחד שזה לא משפיע עליו. הוטלו מיסים חדשים, והתחושה השולטת היא של חוסר יציבות וחוסר ודאות. חושבים פעמיים לפני כל דבר שקונים, אם הוא באמת נחוץ או שאפשר לדחות את ההוצאה". בינתיים לא נרשם גל עזיבות בקרב היהודים בבירת יוון, אולם לאור המצב העגום איש לא שולל את האפשרות הזאת. "יש הרבה אנשים שמדברים על זה, וחלקם חושבים גם לעלות לישראל. אני לא יכול להגיד שזה משהו שעומד לקרות בקרוב, אבל כולם כבר לוקחים את זה בחשבון".

דווקא התיירות הישראלית ביוון התחזקה בשנתיים האחרונות, לאור הירידה במחירי הטיסות וההתקרבות בין שתי המדינות על רקע ההתקררות עם טורקיה. בבית חב"ד באתונה אף נפתחה מסעדה כשרה, שאליה מגיעים גם אזרחים יוונים מהשורה: "הם סקרנים לגלות מה זה האוכל הכשר והיהודי", אומר הנדל. הרב, אשתו ושלושת ילדיהם מתכוונים להישאר באתונה. "ברור שהייתי מעדיף לגדל את בתי ושני בניי במקום אחר, שיש בו אווירה יותר יהודית", הוא מודה, "ועדיין - יש בחיים דברים מעבר לנוחות. אנחנו כאן בשליחות".

לא מפריע ליהודים כאן שהניאו-נאצים צוברים כוח?

"מטריד מאוד. היו פה ושם כתובות נאצה, קברים שחוללו, ולפני שנתיים הוצת בית כנסת בכרתים, אבל אנטישמיות היא לא דבר שמורגש בחיי היום יום. האנשים חוששים מהעלייה של הימין הקיצוני".