אחד מגדולי הקריקטוריסטים הפוליטיים במאה ה-20, האוסטרלי דיוויד לאו, צייר בראשית שנות ה-40 קריקטורה שבה טור של "תיירים" גרמנים, חובשי כובעים טירוליים, חוצה בצעדים פרוסיים טיפוסיים את הגבול ליוגוסלביה. הרמז היה ברור: התיירים המדומים היו בעצם סוכנים נאצים שבאו לא לצורכי תיירות ונופש, אלא כדי לרגל ולערער את יציבותה של יוגוסלביה מבפנים ולהכין את הפלישה הגרמנית, שאכן לא איחרה לבוא.
נזכרתי בקריקטורה הנ"ל נוכח העימות בין סא"ל שלום אייזנר, סמח"ט הבקעה, לחבורת רוכבי האופניים ה"תמימים" שניסו לחסום את הכביש. עם כל ההבדלים בזמן ובמקום, כוונותיהם של ה"מדוושים" העליזים האלה שהגיעו מחו"ל לא היו שונות מאלה של ה"טיילים" בקריקטורה: לחבל ביציבות הפנימית של ישראל ולסלול את הדרך לפגוע בזכות קיומה בכלל. והשלטים "ברוכים הבאים לפלסטין" ו"ישראל עופי מכאן", וכך גם דגלי אש"ף שבידיהם, הם עדות לכך.
כשהתקשורת מכנה אותם (או את אלה המתעמתים בכל שבוע עם חיילים ועם שוטרים בבלעין) "אנרכיסטים", היא בעצם מטשטשת את האמת ומקלה עימם. מה שמאחד ביניהם הוא האלימות הפוליטית, והמכנה המשותף הוא אנטישמיות ושלילת קיומה של המדינה היהודית. מאחורי הארגונים עומדים אישים וגופים, הן מהימין הניאו-נאצי והן מהשמאל, שלדידם אין כל הבדל בין שלום עכשיו לנוער הגבעות. שניהם פסולים בעיניהם באותה מידה מאחר שהם חלק מגוף המדינה היהודית הבזויה.
אייזנר הוא לא הנושא, אלא העיקרון
ברור שסגן מפקד החטיבה, שהיה מופקד על הביטחון ועל הסדר בכביש הבקעה, טעה בכך שחבט בפניו של המתגרה הדני. אך אייזנר הוא לא הנושא, אלא העיקרון. מדינת ישראל אמנם נאלצה להביא בחשבון שיקולים מדיניים והסברתיים בטיפולה בתקרית, ועקב כך שילם הסמח"ט את המחיר המיידי, אך אין הדבר פוטר את המדינה ואת החברה הישראלית מלהתמודד גם עם השלכות וצדדים אחרים של האירוע. חובתה וזכותה של ישראל להתגונן מפני מי שבאים להעניק סעד ולגיטימציה לטרור נגדה. אין לכך שום קשר לזכויות אדם או להגבלת חופש הביטוי. המשימה אינה פשוטה, מה גם שהחתרנות הזרה זוכה לעיתים לתמיכה גם מבית.
המשימה הזאת מחייבת הרבה תחכום, תבונה ועבודת שטח, אך הדבר אינו בלתי אפשרי. במלחמה העכשווית יש חשיבות הן ל"כוח קשה" והן ל"כוח רך", והטרוריסטים וסייעניהם למדו היטב איך להשתמש ב"כוח הרך". גם אנחנו צריכים להשתכלל בכך. גם במלחמת לבנון השנייה ובעופרת יצוקה לא היינו ערים, למשל, במידה מספקת לחשיבות הדיווח המיידי ולמשמעות המעשית של האמירה "תמונה אחת שווה אלף מילים". "רוכבי האופניים" דווקא היו ערים לכך היטב והביאו עימם צוותי צילום.
זה מעלה שאלה נוספת: האם לא היה בידי צה"ל והגורמים האחרים מידע מוקדם על ה"טור דה בקעה" המתוכנן, ואם כן, מדוע לא ננקטו צעדים לעוצרו כבר בשלביו הראשונים? חבל גם שלא שולחים לאירועים כאלה נציג של דובר צה"ל. סא"ל אייזנר נענש (ויש לקוות שצה"ל ייתן לו סיכוי ליישר קו, לטובתו ולטובת צה"ל). אך על כל הנוגעים בדבר להיכון כבר עכשיו לניסיונות חתירה וחבלה נוספים שוודאי כבר נמצאים על הכוונת.