נכון, אין מקרה אחד דומה למקרה אחר, אבל איני יכול לשכוח את הקדמת הבחירות של יצחק רבין ב-1976. אני זוכר כמה הריעו לו על אומץ ליבו ועל עמידתו מול סחטנות המפד"ל. כשבגין הביע את תקוותו לחילופי שלטון, רבין ענה כי "כל זמן שאתה בראש האופוזיציה, לא יהיו חילופי שלטון". רבין, כידוע, התבדה. גם כששמעון פרס הקדים את הבחירות ב-1996, ניצחונו היה נראה ודאי. איש לא שיער שנתניהו ינצח.
גם כיום יש בידי ראש הממשלה קלפים טובים. אנשי הימין יכולים לפרט את שבחיו ואת הישגיו, והוא רץ לבחירות כשאין מועמד פוטנציאלי אחר מולו. כביכול, הקדמת הבחירות אידיאלית בשבילו. אבל למפלגות המרכז-שמאל יש פוטנציאל משמעותי להפוך יחדיו לכוח מאיים. אולי לא להחליף את נתניהו, אבל לאלץ אותו להקים ממשלה השונה מזו הנוכחית.
יאיר לפיד - תוצר של תרבות "האח הגדול"
שלי יחימוביץ' מביאה למפלגת העבודה דימוי שונה משהיה. אמנם יש כלפיה ביקורת בנושא המדיני, אבל אם מפלגת העבודה של השנים האחרונות היתה מפלגה שפעיליה עייפים וחסרי אמונה - הרי השיכבה הצעירה שבאה עם יחימוביץ היא תאבת הצלחה.
יאיר לפיד הוא חידה בעיני רבים. הוא טרם הקים מפלגה, אבל כבר פסק "שיש עתיד". אני חוזה לו הצלחה מעבר לזו המסתמנת בסקרים. לפיד הוא יציר כפיה של התרבות הפוליטית החדשה. איני רוצה לעשות עוול לסופר ולעיתונאי בעל המוניטין, אבל למעשה הוא תוצר של תרבות "האח הגדול". הייתי קורא לתרבות הפוליטית הזאת "אנו מחפשים משהו שונה". ולפיד מסוגל לתקשר עם בוחרים צעירים מכל הגוונים. הוא יכול להיות שובר שוויון בין הגושים הפוליטיים, בייחוד אם ייצור סביבו כוורת טובה. גם שאול מופז הוא חידתי בעיניי. הוא חרוץ, מסמן מטרה ובלתי נלאה באמונתו בעצמו ובתנועתו. אבל מצבו האובייקטיבי קשה, שהרי חלק מבוחרי לבני פנו לעבודה או אפילו למרצ, ואז ייאלץ מופז לקושש קולות מן הימין. משימה קשה אבל לא בלתי אפשרית.
מרצ תשמש חממה לאלו המאמינים בפתרון מדיני המבוסס על שיבה כזו או אחרת לגבולות 1967 בתיקוני גבול מוסכמים. הדגשת הנושא המדיני עשויה להוסיף למרצ תמיכה מעבר לזו הקיימת היום.
פסחתי על מפלגות הימין משום שהן מגיעות לבחירות חזקות והדמוגרפיה משחקת לטובתן. אבל הצלחה של מפלגות המרכז-שמאל יכולה לשנות את הרכב הממשלה ואת המדיניות של ישראל.