פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האידאולוגיה חוזרת לפוליטיקה

      המחאה החברתית בקיץ אשתקד הבליטה חילוקי דעות אידיאולוגיים באשר למדיניות כלכלית נכונה. עופר קורנפלד סבור שישראל זקוקה למפלגות גדולות שייצגו את השינוי כהלכה

      תנועת המחאה של הקיץ האחרון החזירה את האידיאולוגיה לפוליטיקה. אחרי שנים רבות בהן כל המנהיגים הפוליטיים בישראל נרתעו מעיסוק באידיאולוגיה כמו מאש, שינתה המטוטלת הפוליטית את כיוונה, ולפתע הופיעה עדנה מחודשת לרעיונות גדולים. תנועת המחאה הרבתה לעסוק באידיאולוגיה מתוך סיבות מבניות ברורות - פעילות המחאה נולדה והתפתחה בתוך האינטרנט והרשת החברתית. המרחב הווירטואלי מאפשר את הקיום והצמיחה של ביטויי המחאה, שכן הרשת מאפשרת שיח מורכב יותר, עמוק יותר ופתוח יותר, ובכך מקדמת עיסוק רציני ברעיונות ובאידיאולוגיה.

      בבסיסה של תנועת המחאה ניצב הצורך של ישראלים רבים להשפיע על מציאות חייהם. רבים מאיתנו יצאו מעמדת הצופה הפסיבי אל הרחובות על מנת לשנות את המציאות הכלכלית והחברתית. שיח רעיוני שהתרחש בעבר רק בתקופת הבחירות, וגם אז רק באופן שטחי, פרץ פתאום במקומות רבים ושטף את המרכז והפריפריה. תנועת המחאה שנמנעה בעקביות מזיהוי מפלגתי, והתחמקה באלגנטיות מכל ניסיונות הניכוס המגושמים של פוליטיקאים רודפי טרנד, אפשרה להרחיב את השיח הפוליטי מעבר לתפיסה המפלגתית הצרה והמיושנת.

      ממשלות התחלפו אך המדיניות לא

      אלא שעוצמתה של תנועת המחאה כמהלך על מפלגתי הייתה גם חולשתה. המערכת הפוליטית הישראלית אינה ערוכה עדיין לתת ביטוי לערכי היסוד של מהלך המחאה. בתוך מערך המפלגות הקיימות, המסודרות לאורך הציר הגיאו-פוליטי, קשה לקיים מאבק פוליטי מפלגתי על תוכן החיים שלנו. נושאים מרכזיים בחייהם של האזרחים, כמו יוקר המחייה או אחריות המדינה, מודרים ממרכז השיח התקשורתי והפוליטי אל השוליים. הקיץ האחרון הציף לתודעתם של רבים מאזרחי ישראל את העובדה כי למעט חריגים בולטים, המסגרות המפלגתיות הקיימות מתקשות לבטא את האינטרסים הכלכליים והחברתיים שלנו.

      מתחת מסווה של מחלוקת רעיונית בסוגיות גיאו-פוליטיות, מתקיימת בישראל מזה שנים רבות מדיניות אחידה בנושאי כלכלה וחברה. ממשלת "הליכוד" בראשות נתניהו המשיכה את המדיניות הכלכלית של ממשלת "קדימה" בראשות אולמרט, שהמשיכה את מדיניותה הכלכלית של ממשלת "הליכוד" בראשות שרון, בה בנימין נתניהו היה שר אוצר. מדיניות זו, שבבסיסה הקטנת התקציב ומדינת הרווחה, הפרטה וצמצום אחריות המדינה, היא הגורם הישיר לתסיסה שהולידה את תנועת המחאה. תהליכים פוליטיים עמוקים אלה מבשילים למהלכים פוליטיים רק בימים אלה.

      שירת הברבור של מפלגות הנישה

      אין פלא ש"קדימה" נחלשת וסקרי דעת הקהל מנבאים לה רק שליש ממספר המצביעים שקיבלה בבחירות האחרונות. "קדימה" נולדה כביטוי מזוקק של רעיון מפלגת הטכנוקרטים, כלומר מפלגה נטולת רעיון מרכזי. במקום שלטון כאמצעי להגשמת השקפת עולם אידיאולוגית, קיומה של קדימה כמפלגת טכנוקרטים מתבסס על השגת השלטון כמטרה עליונה ובלעדית. למרות שהפוליטיקה נותרה פרסונלית מתמיד, הרי שהבחירה בשאול מופז על פני ציפי לבני אינה מבשרת שינוי בזהותה הטכנוקרטית של "קדימה", ומותירה אותה מחוץ לזירה המרכזית.

      הבחירות האחרונות היו גם שירת הברבור של מפלגות הנישה והטרנד. הכישלון המוחץ של המפלגות הירוקות למשל, המחיש לרבים מאזרחי ישראל כי אחוז החסימה עלה וכי עליהם למצוא את התשובה לטיפול בבעיות חיינו במפלגות גדולות בעלות סדר יום רעיוני רחב. מחד, האפשרות של המשך המדיניות הכלכלית הנוכחית ומאידך, הרעיונות המבטאים את רוח המחאה.

      אזרחי מדינת ישראל זקוקים נואשות ליכולת להשפיע על המדיניות הכלכלית של ממשלת ישראל ועל האקלים החברתי השורר בה. היכולת להעניש את נתניהו על מדיניותו, ולהצביע למפלגה גדולה אחרת, הדוגלת בעולם ערכים מנוגד, הכרחית על מנת להחזיר את האמון של אזרחי ישראל בתפקידה של המערכת הפוליטית. קיומן של שתי מפלגות גדולות, יאפשר את כניסתם של כוחות חדשים באמצעות פריימריז, ואם תנועת המחאה תמשיך להשפיע על סדר היום הישראלי, יש סיכוי אמיתי ראשון למפץ פוליטי.

      הכותב הוא דוקטורנט לכלכלה באוני' תל אביב וראש המטה של יו"ר "העבודה"