פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      זיכרונותיו יכו הדים - פרידה מבן-ציון נתניהו

      פרופ' בן-ציון נתניהו שהלך לעולמו בגיל 102, המשיך במלאכת המחקר של ההיסטוריה הציונית עד לסוף ימיו. יוסי אחימאיר סופד למורו ורבו ותוהה מדוע לא זכה בפרס ישראל

      "מה שלומך?" – שאלתי את בן-ציון, בשיחתנו הטלפונית האחרונה. בן-ציון – הלא הוא הפרופסור, הפרופסור בהא הידיעה, מורי ורבי בן-ציון נתניהו. זה היה לפני חודש בדיוק. חשתי שאיש שיחי לחלוטין אינו בריא, חלש, קולו רועד.

      "לא רע" – השיב לי, ומיד התעניין בי. "אני בסדר", השבתי, "אבל אני מתעניין בשלומך". "תודה, להתראות" – השיב בכבדות וניתק את הטלפון.

      זו הייתה הפעם הראשונה שבן-ציון עצמו קטע שיחה בינינו. תמיד הוא שש לשוחח עמי ארוכות, תמיד הפציר בי לבוא לבקרו, ובוודאי כך עם עוד אנשים ספורים, חברים ומעריצים שהיו קרובים לו, והם לא היו רבים. תמיד, בוודאי בשנותיו האחרונות, שש אלי המתעניינים בו והמשחרים לפתחו.

      בן ציון נתניהו ויוסי אחימאיר (ספק 500)
      "תמיד הפציר בי לבוא לבקרו, ובוודאי כך עם עוד אנשים ספורים, חברים ומעריצים שהיו קרובים לו". פרופ' נתניהו ואחימאיר

      בכל השיחות האחרונות שלנו, בין בטלפון ובין פנים אל פנים, התעניינתי במיוחד בזיכרונותיו, שכתב בתקופה האחרונה. הוא לא הוציאם את כתב היד, את הדפים עם אין-ספור התיקונים, מתחת ידו. לא חשף את ניירותיו, אבל נעזר בארכיון של מכון ז'בוטינסקי, שאליו הגיע מפעם לפעם כדי לעבור על התיקים והחומרים בעיקר משנות השלושים.

      מעולם לא הוציא מתחת ידיו דבר לא מושלם, לא מוגמר. עוד תיקון, עוד בדיקה, עוד תוספת, עוד גריעה. הזיכרונות כנראה לא הושלמו, אבל כאשר בכל זאת ייצאו לאור, ללא ספק הם יכו הדים רבים, ויאירו - מנקודת מבטו של מי שהיה יד ימינו של זאב ז'בוטינסקי בשנתו האחרונה, מי שהיה מנהיג הרביזיוניסטים בארה"ב בשנות ה-40, מי שהיה חברו של אבי ושותפו ל"ברית הבריונים" שיצאה נגד "ברית שלום" בשנות ה-30, מי שלחם בעוז בעלילת רצח ארלוזורוב – פרקים אלה ואחרים בתולדות הציונות.

      הרהרתי רבות בפרופ' נתניהו ביום עצמאות, ובמיוחד בטקס שבו הוענקו פרסי ישראל למצטיינים שונים, כל אחד ואחת בתחומו. חשבתי בלבי, היאך זה המדינה הדירה מהאקדמיה שלה את אחד מענקי הרוח הגדולים ביותר שקמו לה ולא זיכתה אותו בהערכה הגבוהה ביותר – פרס ישראל.

      היא חייבת הייתה לעשות זאת, על שום שפרופ' נתניהו, איש ירושלים, מגדולי חוקרי הציונות ותולדות העם היהודי בספרד, תרם תרומה עצומה להבנת ההגות הציונית, להכרת כתביהם של אבות הציונות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי מרוכז בספרו "חמשת אבות הציונות", חמש מסות שפרסם עוד לפני עשרות בשנים, כהקדמות לכתבי אותם אישים – פינסקר, הרצל, נורדאו, זנגביל, ז'בוטינסקי – שבעריכתם עסק בזמנו כמעט כיחיד וכחלוץ.

      מטובי העורכים בשפה העברית

      הקורא בספר הנפלא הזה חודר אל נבכי מחשבתם של ראשי הציונות המדינית באמצעות ניתוחיו המזהירים של ההיסטוריון והוגה-הדעות פרופ' נתניהו. בשפה בהירה ומאופקת, בבחינת מעט המחזיק את המרובה, מצליח נתניהו להחיות דמויות כה חשובות בתולדותינו ו"לנער את האבק" מעל כתביהם ומחשבתם.

      פרופ' נתניהו היה מטובי העורכים בשפה העברית, שקמו לעם היהודי בזמננו. הוא היה שותף בכיר למפעל התרבותי החשוב ביותר, אולי, שנוצר על אדמת ישראל מאז חידוש עצמאותה – האנציקלופדיה העברית. הוא היה העורך הראשי של עשרת הכרכים הראשונים שלה. בעט קפדנית, בשקידה רבה, בידע עצום, הניח לעיונו ולהנאתו של שוחר ההשכלה העברי מפעל מונומטלי העומד לדורי דורות, גם בעידן הוויקיפדיה.

      הוא עצמו כתב באנציקלופדיה העברית שלושה מאמרים ברצף על חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, שבהם הציג את תורתו המדינית, את הפוליטיקה שלו ואת אישיותו. דומה שמאז יצא כרך ט"ו עם שלוש המסות הללו, לא נכתב על חוזה המדינה באופן כה מעמיק, מלומד ומבריק. במאמריו אלה פרופ' נתניהו העניק לנו את הסיכום המזהיר ביותר של פועלו המדיני והגותו הציונית-מדינית של הרצל.

      פרופ' נתניהו צלל והעמיק בכתביו של הרצל מאז עמד על דעתו והעניק, כחלוץ וכראשון, לקורא העברי את כתביו של הרצל, וליתר דיוק: כרך מאמרים ובו אוסף נאומיו בקונגרסים הציונים וכרך של אגרותיו. בעבודתו על האגרות גם הציל מכליה מכתבים רבים, למשל מכתבים של הרצל לאוטו ורבורג, שזה האחרון נתן לנתניהו בטרם נפטר ב-1938. במחקריו על הרצל הוכיח נתניהו, כי חוזה המדינה, הגם שהלך לעולמו 35 שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, היה הראשון שדיבר על שואה המרחפת מעל ראשו של העם היהודי והזהיר מפניה.

      ספריו על האינקוויזיציה בספרד עוררו התעניינות עצומה

      ולא רק הרצל – גם מקס נורדאו זכה שארבעה כרכים מכתביו יצאו לאור על-ידי הספריה הציונית בעריכת נתניהו, שכמובן הקדים להם מבוא מלומד. בלי הכרכים הללו אין להכיר ולהבין את משנתו של ההוגה הציוני הזה – עד עצם היום הזה. וכמוהו – ישראל זנגוויל, שנתניהו העניק לנו כרך מכתביו החשובים. על אלה נוספים מסותיו על אודות ליאו פינסקר וזאב ז'בוטינסקי.

      ותחום המחקר השני, אם לא העיקרי שלו: פרופ' בן-ציון נתניהו הוא בוודאי גדול חוקרי תקופת האינקוויזיציה בספרד – דבר שבא לידי ביטוי בשלושת ספריו (באנגלית), שהגדול בהם בהיקפו, בגילוייו, בניתוחיו הוא "מקורות של האינקוויזיציה הספרדית". הספר עורר התעניינות עצומה, ויכוחים אין-ספור ורעש בקהיליית חוקרי התקופה בספרד ובארה"ב. המחקר רחב היריעה הביא לחשיבה חדשה בספרד על פרק זה בתולדותיה. זהו מסוג אותם ספרים-מחקרים שכמותם רואים אור בעולם כולו אולי פעם בדור, ואינני מגזים. אוצר רוחני בן למעלה מאלף עמוד, המחכה לתרגומו לעברית.

      קדם לו בשנים הרבה הספר שהציג ראשון את דמותו, פועלו ואישיותו של דון יצחק אברבנאל, שראה אור בארה"ב לפני למעלה מיובל שנים, והופיע זה לא מכבר בעברית.

      חרד לעתיד המדינה

      פרופ' נתניהו הקדיש את רוב עתותיו ושנותיו הרבות למחקר ולהגות, לכתיבה ולעריכה, אך גם פעל תקופות מסוימות בעצמו בחיים המדיניים-פוליטיים של העם היהודי ולמען עצמאותו, בעיקר לצידו של זאב ז'בוטינסקי, כשהוא רואה בו את ממשיכו הישיר של הרצל בטיפוח הרעיון המדיני בעם ישראל.

      זיכרונותיו על ז'בוטינסקי ועל פועלו, בעיקר מימי שהותו בארה"ב ערב מלחמת העולם השנייה, לכשיושלמו ויתפרסמו, יציגו זווית חדשה, ויתנו מבט מעמיק על הפעילות למען הקמת המדינה וקץ המנדט הבריטי, כאשר בן-ציון נתניהו לצידו.

      אביו של פרופ' נתניהו, הרב נתן מיליקובסקי, הלך לעולמו בגיל צעיר מאוד, בן 56 היה כשנפטר ב-1935. יחד פעלו השניים ב-1933 לסכל את עלילת רצח ארלוזורוב והאירו את עיני הרב קוק להטיל את כל כובד משקלו למאבק להצלת ה"נאשמים". גם המאור הגדול זאב ז'בוטינסקי הלך לעולמו והוא כבן 60 שנה בלבד.

      פרופ' נתניהו עבר במותו את הגיל המופלג של 102, כאשר מדינת ישראל עברה את גיל ה-64. כל שנותיה הוא חרד לעתידה, לעצם קיומה. הוא חרד מפני הסכנות האורבות לה, ובמיוחד הטרידו אותו הלכי הרוח התבוסתניים הפושים מבית.

      עוד יום עצמאות חגגנו, עוד פרסי-ישראל הוענקו למצטיינים. פרופ' נתניהו לא היה ביניהם. הוא כבר לא יזכה לקבלו. אבל רוחו, השראתו, מורשתו המחקרית-ציונית העצומה, יהיו עמנו ועם מנהיגי האומה עוד שנים רבות.