מעניין את הסבתא שלהם

    אין מחווה יפה מפרויקט "פרח לניצול" של צה"ל, במסגרתו מגיעים חיילים לבקר ניצולי שואה. סבתא של יהושע בריינר פינתה את הלו"ז, הכינה כיבוד ושלפה תמונות, ומי לא בא?

    יהושע בריינר

    מדי שנה, כמה ימים לפני יום השואה, מגיעים חיילים וקצינים מיחידות שונות בצה"ל אל בתיהם של הניצולים, מעניקים להם פרח ובעיקר קצת תשומת לב. החיילים מתארחים אצל ניצולי השואה, מקשיבים לסיפוריהם האישיים ולחוויותיהם מהגטו, ומנסים להעביר לדור הצעיר קצת מהמראות הקשים של מחנות ההשמדה באירופה. במסגרת הפרויקט, המכונה "פרח לניצול", אפילו הרמטכ"ל עצמו מוצא שעה פנויה בימים שלפני יום הזיכרון לשואה על מנת לשבת עם ניצול בביתו. אין מחווה יפה מזו.

    סבתא שלי בת ה-89 מעולם לא זכתה לביקור שכזה. כבר שנים שהיא שומעת מחברותיה, שהולכות ומתמעטות, על החיילים הצעירים שהגיעו לביתם, וכיצד צה"ל הגדול והחזק מוצא זמן, בין מלחמה באירן לחיסול מחבלים, לבוא ולשמוע אותן מספרות על אושוויץ. ופתאום השנה, היא זכתה לקבל גלויה שבה התבשרה כי הפעם יגיעו החיילים לביתה שלה, כמה ימים לפני יום השואה. את ההתרגשות שלה קשה לתאר. סוף סוף תוכל לספר לדור הצעיר על חוויותיה מעיירה קטנה בהונגריה, על הגרמנים שרצחו את הוריה ואת אחיה, כיצד נדחקה בקרונות המיועדים לבהמות יחד עם יהודים נוספים בדרך לאושוויץ, ולמשך שלושה ימים רק התחננו לקבל קצת מים או אוויר לנשימה, איך שרדה את הקור העז בלאגרים של מחנה ההשמדה, כיצד נלקחה אחותה הבכורה אל המשרפות, כיצד הועסקה בעבודות פרך למשך חודשים ובעיקר- כיצד ניצלה, הצליחה לעלות לארץ ולהקים עם המעט שנותר משפחה לתפארת.

    את השבוע שלפני יום השואה היא פינתה לחלוטין. את הביקורים הקבועים במועדון היא ביטלה מחשש שבדיוק באותם רגעים יגיעו החיילים. "תהיה מוכן בכל רגע כשהחיילים יבואו", היא אמרה לאבא שלי, שנאלץ גם הוא להמתין בסבלנות. היא המתינה לטלפון מהם בדריכות. את שיחותיה עשתה בחטף, שמא לא יצליחו בצבא לתפוס אותה זמינה. את אלבומי התמונות היא הכינה על הספה, וגם את התמונה של נכדה שהצטלם יחד עם הרמטכ"ל לשעבר, גבי אשכנזי, בכניסה אל מחנה ההשמדה בעת ביקור עמו בפולין היא שמה בקדמת השולחן בסלון. היא רצתה לספר להם איך כשקצינת אס אס רדתה בה והשפילה אותה, היא לא האמינה בחלומותיה הכי ורודים שיבוא היום ורמטכ"ל הצבא של מדינת ישראל יתהלך יום אחד חופשי ביחד עם נכדה בשערי המחנה, ואפילו יגניבו סיגריה משותפת ליד המחנה. "זה הניצחון שלי", היא תמיד אומרת, מצביעה על התמונה לצד נכדיה. יש לה כבר עשרה נינים, בינתיים, מהן הגדולה על סף גיוס.

    אולי ביום השואה הבא

    מדי יום, ישבה והמתינה סמוך לדלת ביתה. כל חייל שעבר במקרה בשכונה, בדרך לאוטובוס או חוזר מהבסיס, הפיח בה תקווה. במקרר או על השיש במטבח דאגה שתהיה עוגה כלשהי ופירות, שיהיה מה לתת לאורחים כשיבואו. כשראתה בטלוויזיה כתבות על צה"ל היא התמלאת גאווה, החיילים בדרך לכאן, הייתה בטוחה.

    אבל אז הגיע יום השואה והחיילים לא באו. גם הטלפון נותר דומם, והיא הבינה שכנראה שכחו ממנה. הזמן עבר, גם יום העצמאות חלף ורק הגלויה שבישרה על בואם הצפוי של החיילים נותרה על השולחן. האלבומים כבר שבו למקומם הטבעי, סבתא שבה לפקוד את המועדון, ואת התוכניות הקבועות שלה היא שבה לראות בלי לחץ מיותר. "כנראה שהם היו עסוקים מדי", היא אמרה, "אולי זה בגלל הבלגאן עם אירן? כי ראיתי שהצבא עסוק עכשיו מאוד. טוב, לא חשוב".

    התקשרתי הבוקר אל הטלפון שצורף לגלויה. החיילת שענתה לי אמרה שכנראה הייתה אי הבנה ושאפשר לטפל בזה כדי שיבקרו אותה בשבועות הקרובים. לא מזמן נפטרה חברה אחרת של סבתא, גם היא ניצולת שואה. חברה אחת פחות לקשקש איתה, ולשחק יחד קלפים או רמי קוביות. כבר לא נשארו הרבה, סבתא שלי אומרת, כולם הולכים. שאלתי אותה אם אפשר יהיה לקבוע מול הצבא מועד אחר לביקור המיוחל. "לא יודעת", היא משכה בכתפיה באכזבה, "תגיד להם שלא צריך". שאלתי את אבא שלי מה לעשות. "עזוב את זה", הוא אמר לי, "אחרי כל הציפיה והדריכות, היא לא צריכה את זה עוד פעם. אולי ביום השואה הבא הם יגיעו בזמן".

    לפניות לכתב: joshjosh@walla.com

    טרם התפרסמו תגובות

    הוסף תגובה חדשה

    בשליחת תגובה אני מסכים/ה
      לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

      התרעות פיקוד העורף

        walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully