מדי שנה מציינת מדינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ונפגעי פעולות איבה. בישראל למודת הקונפליקטים, הטרור והכאב, מתווספות מדי שנה משפחות נוספות למעגל השכול הורים , אחים, בני זוג, בני משפחה וחברים אשר מנסים להתמודד עם עוצמת הפגיעה ולשרוד. האטמוספרה הנוצרת במדינה הכוללת שירים, תשדירים מיוחדים, סיפורי זוועה לצד סיפורי גבורה, מציפה קשיים רגשיים ובעיות בלתי מעובדות אשר תובעות מענה.
בימים אלה חלה עלייה בפניות לער"ן בתכנים הקשורים ליום הזיכרון: שכול, אובדן וכאב. באופן מפתיע, לכאורה, חלה גם עלייה בפניות בנושאים אישיים ובין-אישיים, אשר נראים בלתי קשורים ליום זה. לעיתים מתמודדים בני משפחות שכולות עם הקרוי "בעיות חיים" (קשרים עם בני זוג, יחסים עם הילדים, קונפליקטים בעבודה וכו'), אשר אין הם קושרים באופן מודע לטראומה או לאובדן שחוו, אולם האובדן והשכול הנם בעלי השלכות מרחיקות לכת גם על בעיותיהם בהווה ורווחתם הנפשית.
התמודדות עם משבר וטראומה
אירועים טראומטיים נוטים להשאיר את חותמם על חיי הרגש והפעילות של הפרט לאורך תקופה ממושכת. אנשים שחוו אירוע או מספר אירועים טראומטיים שהפרו את האיזון הפסיכולוגי שלהם עשויים לסבול מפגיעה בתפקוד ובאיכות חייהם, תוך חוויית תחושות קשות של חרדה, דיכאון, כאבים פסיכוסומטיים, קשיי שינה וסיוטים, עוררות ודריכות מוגברת, זיכרונות בלתי נשלטים כואבים חוזרים, פחדים, הימנעות מקשרים חברתיים, תחושת חוסר שליטה, חוסר אונים והיעדר כלים להתמודדות עם המצב. התגובות עלולות להופיע גם לאחר חודשים ואף שנים מהאירוע. ההמלצה במקרים אלו היא פנייה לטיפול מקצועי. מתוך מטרה להחזרת תחושת השליטה לאדם. סיוע מקצועי יאפשר הקניית שליטה בסימפטומים השונים המשבשים את חייו והשתחררות ממחשבות טורדניות.
התמודדות עם אובדן
הפרט המצוי בתהליך של אבל, עשוי להגיב ולהתמודד עם אובדנו באופנים שונים. חשוב לזכור כי כל התגובות, גם הקיצוניות ביותר, הנן טבעיות ומובנות נוכח המצב. נמצא כי ככל שהפרט במצוקה מבטא במילים את תחושותיו ומחשבותיו, כך פוחתת עוצמת הכאב הרגשי. בנוסף, לאדם צורך קיומי להבין את משמעות חייו ולהקנות משמעות לאובדנו.
תחושת בדידות ומצוקה רגשית
כולנו מכחישים את המוות, למרות שברור לנו מבחינה קוגניטיבית שהוא ודאי. אם לא היינו יכולים להכחיש את קיומו, היינו מתקשים לתפקד ובמקביל היינו מוצפים חרדה. יום אחד שכזה, בו נלקח מאתנו המשאב הזה, מנגנון ההגנה שעוזר לנו לחיות את חיינו ומחייב אותנו לקחת פסק זמן מהשגרה, להתבונן פנימה ולבחון את חיינו ומשמעותם, הוא יום הזיכרון.
נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת הנה כי אנשים הופכים עם השנים ליותר סנטימנטליים ורגשניים. הגנות פסיכולוגיות לעיתים פחות מגנות על הפרט מתחושת איום וחרדה בזקנה ויש שחווים רה-אקטיביזציה של חוויות, תחושות ותכנים אשר עמם התמודדו בהצלחה רבה יותר בגיל צעיר. תופעה זו עלולה להביא לתחושה מועצמת של חוסר אונים בקרב מבוגרים יותר.
בשונה משאר ימות השנה, השקט הסביבתי והאבל הקולקטיבי הנכפה מאלצים אותנו להפנות מבט פנימה אל תוך נפשנו ללא אפשרות בריחה לשגרת יומנו המוכרת. זיכרונות נוסטלגיים עשויים לעורר תחושות כאב וגעגוע למה שחלף ואבד, בעוד זיכרונות טראומטיים הצפים ועולים, מעוררים חרדה ותחושת איום. ימי זיכרון מהווים עבורנו הזדמנות לעריכת חשבון נפש אישי, לרפלקציה אמיצה אשר לוקחת אותנו אל מחוזות העבר ולמפגש עם עצמנו.
יש גם השפעה חיובית לימי זיכרון
מעבר לסיכון הטמון ביום, יום הזיכרון נושא עמו גם סיכוי והזדמנות חשובה לביטוי רגשי בשל הלגיטימציה החברתית-לאומית להביע את צערנו גם בפומבי. בהקשר זה, לימי זיכרון השפעה חיובית ומעצימה: הם עוטפים את הפרט בסולידריות מחזקת, תומכת ומחבקת. הנפגעים זוכים בימים אלה לתחושה שהם לא לבד באבלם ובאובדנם אלא חלק מהעם כולו אשר שותף לכאבם ומוקיר את קורבנם.
ידוע כי בהיעדר מדד אובייקטיבי להערכת הרגשות האישיים, אנו עורכים "השוואה חברתית" על מנת לאמוד את תקפות רגשותינו ומחשבותינו ולקבל אישור ללגיטימיות שלהם בעיני החברה. כאשר המדינה כולה אבלה, התופעה מקנה לפרט כוח ומשדרת מסר של הרגעה בהיותו שייך לציבור גדול ולחוויה קולקטיבית בעלת עוצמה.
כיצד לסייע?
בעזרת הקשבה, אמפטיה ותמיכה, ימי זיכרון, על אף הקושי, יכולים להוות מנוף להתבוננות פנימית, ללמידה אישית, להשלמה וגם לנחמה.
לכל אדם דרך התמודדות סובייקטיבית עם אובדן ושכול. האתגר הוא להיות עם האדם בכאבו, במקום בו הוא נמצא ובקצב שלו, לתת לו את התחושה שהוא מובן ואינו לבד.
חשוב לתת מקום לעוצמות האובדן והצער, לנרמל את התחושות הקשות ולתת לכאב לגיטימציה.
לעודד את האדם לבטא את רגשותיו, מחשבותיו ותחושותיו, כאשר הוא חש צורך בכך. ביטוי רגשי יכול להתבצע באמצעים מילוליים ובלתי מילוליים (שיחה, כתיבה, ציור, יצירה).
לעודד את האדם להתמודד עם המצב בהווה, תוך קבלה של עצמו על כוחותיו וחולשותיו ונכונות לסלוח לעצמנו על קוצר ידנו ולהשתחרר מתחושה מסוימת של אשמה לעיתים.
יש לעודד לא להישאר לבד עם התחושות הקשות ולהרחיב את מעגלי התמיכה, באמצעות פנייה לאחרים משמעותיים בסביבה.
במידה ומרגישים צורך לשתף ברגשות ומחשבות קשים, מעבר לשיחה חברית, ניתן להיעזר בשירות ער"ן או להסתייע באיש מקצוע.
הכותבת היא מנהלת מקצועית ארצית בער"ן