פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      האישה שבטנק תנצח?

      שנים לאחר השירות כפקידה בצבא, הצטרפה שיר זיו לחיילי השריון בבסיס שיזפון שבדרום. היא ויתרה על נעלי העקב וחזרה עם תובנה אחת: מגבונים לחים הם מצרך חובה

      מסמנים לי משהו. הטנק מתחיל לזוז. הר של אבק מתקרב אלי במהירות של אנה ארונוב בעקבות סלב פנוי. אני אוכלת חול, נושמת גרגירים ומתמלאת אבק. העיניים מגרדות. הייתי משפשפת, אבל הכפפות הענקיות והכעורות מפריעות לי. הטנק שועט קדימה. בחילה משתלטת, מזיזה הצידה את הסחרחורת.

      אני צריכה להקיא. היו לי פעם מים. היו לי עקרונות. לפני מיליון שנה הייתי פקידה בקריה, ושמעתי שבשריון אוכלים אבק. לא ידעתי שזאת לא מטאפורה. גרגירי חול נכנסו לי לוושט, לאוזניים, לאף, לאן לא. שנאתי את האנשים ששלחו אותי למשימה. אלה היו אולי 20 דקות של נסיעה, שהרגישו כמו תשעה חודשי בחילה.

      מפקד הטנק מביט בי בעיניים בורקות. "היה כיף, לא?" "חוויה", אני עונה, מנסה בכל כוחי לשמור על קור רוח, במקום לצעוק עליו: קח אותי מכאן, הביתה, עכשיו.

      זהירות, גמלים בדרך

      05:00, השכמה. הגיוס שלי לשריון לא משפיע על משפחתי, הנמה בשלווה במיטות. אני אורזת תיק ומנסה להיזכר: מה לוקחים לצבא? אין לי מימייה. אין לי כובע. במקומם אני מחליטה לארוז תיק איפור, מברשת שיער ובקבוק מים קטן. ברגע האחרון, בהתקף קרביות, אני מוותרת על נעלי העקב לטובת נעליים שטוחות. מי יודע, אולי לא יהיה נוח לצעוד בשטח על עשרה סנטימטרים. ההחלטה הזאת עוד תתברר כאחד הדברים היותר נבונים שעשיתי בחיי.

      בשש אני כבר על הרכבת. המון חיילים מצטרפים למסע דרומה. רובם שוקעים מייד בנמנום, מנסים להרוויח עוד כמה דקות שינה. בבאר שבע מחליפים את מושב הרכבת במושב אוטובוס. קו 392 לשיזפון. יותר מדי אנשים, פחות מדי מקום. פעם המולה שכונתית בכניסה לאיצטדיון כדורגל לא הזיזה לי. היום אני כבר לא רוצה להידחף, ושימות העולם. או לפחות הקצין מחיל האוויר, שמביט דרכי כאילו אני אוויר ומנסה לטפס לי על הכתף.

      הדרך מדברית ויפהפייה, מרוצפת שלטים מוזרים. "זהירות! גמלים בדרך", לדוגמה. החיילים כבר רגילים. הם, מה שנקרא, המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית: חובשי כיפות לצד חילונים, חנונים, ערסים, אתיופים, רוסים, עממיים, צפונים - כולם כאן, גומאים קילומטרים בדרך לעוד שבוע בבסיס. המכנה המשותף: רובם מרכיבים אוזניות, מה שלא מפריע להם גם לרכל בצה"לית שוטפת. מי שלא משתתף בשיחות משלים שעות שינה. אחד שכבר מריח את הסוף, עם "לחמן" על הברכיים, מתכונן לפסיכומטרי. הצצה בחומר הלימוד שלו, משהו על חזקות ושורשים, מטילה אותי אחורה במושב. פתאום אני מבינה: אני כבר אחרי זה. לא משנה מה אעשה, אף אחד לא יכול לתת לי שבת בבסיס. מזל.

      על מי אני עובדת. בשנה וחצי של פקידות מסורה בקריה סגרתי אולי שבת אחת, ואני חושבת שגם אליה התנדבתי. השריונרים מדברים על בית כמו שאני מדברת על חופשה במלדיביים - מקום קסום ששמעת עליו, אבל לא ביקרת בו לאחרונה. הם סוגרים 21 ו-28 ימים בלי להרגיש. גם את הדרך לבסיס הם כבר לא מרגישים, מתעלמים מהנוף עוצר הנשימה הנשקף ממצפה רמון. בתחנה מבודדת מצטרפים אורחים לא צפויים: צעירים, בלונדינים, שזופים. האוטובוס מלא עד אפס מקום, והתיירים ממהרים לדווח לשבדיה דרך הפייסבוק בסלולרי שזאת לא שמועה, בישראל באמת כל העם צבא. הם עומדים. את כל הדרך עד אילת הם יעשו בעמידה. נראה לי שזה ממש משעשע אותם.

      יורדים לשטח עוד 15 קטנות

      אנחנו בשיזפון. חור. איזה חור. עמדת כלואים מקדמת אותנו ממש בכניסה. כמה חבר'ה שבוזים יושבים בשמש ומחכים שהעונש ייגמר. אני מרחמת עליהם, אבל מרגישה בחושיי המחודדים שבקרוב יהיה לנו הרבה במשותף. רכב סופה 3, חדש מהניילון, מגיע לאסוף אותנו. יחסית לחיילת טרייה אני מקבלת יחס ממש טוב. אולי אם הייתי מתגייסת בגיל 33, כל הייאוש שחוויתי היה יכול להימנע. אתמול הייתי פקידת לשכה בקריה, לבשתי מדים צמודים והדוקים שהבליטו את כל עוגיות הקינמון שנועדו לישיבות אלופים (אתם יכולים להפסיק לחפש אותן, זו הייתי אני). היה לי תיק שחור תקני ומצב רוח עכור, ובמשך קרוב לשנה ייחלתי לתוספת שעות שינה ולתאונת קפה מהסוג שאירע לי רק לקראת סיום הכהונה, שלאחריה שוחררתי מבחישה (צעד מנהיגותי שאימצתי גם באזרחות). והנה חלפו איקס שנים, ואני מבוגרת מכל החיילים ביותר מעשור, אבל מרגישה בדיוק כמוהם: שבוזה.

      מפקד פלוגה בקק"ש (קורס קציני שריון) מגיע. המ"פ, סרן שאול ישראלי (28), הוא כנראה הקצין הכי רציני בצה"ל. הוא לא מחייך, ויותר גרוע מבחינתי - הוא צעיר ממני. כשישראלי מתחיל להסביר על החיל אני משתתקת. ברור שהבחור יודע על מה הוא מדבר. הוא יורה נתונים בקצב מסחרר על חטיבות סדירות, מרכבות, חטיבת הכשרה, מחלקות, פלוגות, אימונים ואימון מתקדם. אני תוהה אם אני מזכירה לו את רוני דניאל.
      אני מוכרחה לעבור לחומרים שאני מכירה.

      אתה נשוי?
      "כן".

      אבא?
      "אחד, ואחת בדרך. אשתי בת של מח"ט שריון".

      אתם מתראים לפעמים?
      "לפעמים".

      הקשר בין גברים שאוהבים כלים גדולים מאוד לבילוי ביתי של מעט מאוד שעות יובן לי רק בהמשך. ישראלי מקפיד על חגורת בטיחות בנסיעה ועל עמימות מידע. קשה מאוד לחלץ ממנו את מקום הולדתו - קיבוץ כנרת. אהה, מכאן החשאיות, וגם הקשר לשריון.

      אחותי מגלה שאני בשיזפון, הבסיס שבו היא שירתה לפני אי אלו שנים, ומורה לי באסמסים נרגשים לבדוק מהן "כוסיות" ומיהם "צ'יפסים".

      "כוסיות הם החיילים שיש להם מזגן בטנק", מסביר ישראלי, "וצ'יפסים הם אלה שיש להם הרבה שמן בטנק. מרכבה 4 שנכנס שינה את הכל, מי שבעבר נחשבו לצ'יפסים קודמו, היום הם הכוסיות".

      אז זה לא קשור לסרבלים המהממים שאתם לובשים?
      "לא. והמדים שלך מחכים. תתלבשי, יורדים לשטח עוד 15 קטנות".

      ההסבר לכך שהבסיס נראה שומם ביום ראשון בבוקר הוא שכולם כבר בשטח. הנוף הפסטורלי והשקט היו יכולים להיות נעימים אם היו כאן גם בריכה, מיטת שיזוף ואלכוהול. במקומם אני מוצאת סרבל שממתין לי על ספסל בשירותי הבנות. המחשבה הראשונה שלי היא לברוח. המחשבה השנייה היא שאולי מישהי או מישהו הזיעו בזה ממש לאחרונה. המחשבה השלישית היא שאני צריכה להירגע, ושבצה"ל שמעו על כביסה. ובאמת, הסרבל ממש נוח. ומאוורר. יושב פיקס. אני צריכה להתחיל לקנות אוברולים! אני מרגישה בהיי - שיסתיים ברגע שישימו עלי שכפ"ץ, קסדה וכפפות - אבל נכון לרגע זה, השריון מתחיל למצוא חן בעיניי. אני ניגשת להתאפר. זה שיוצאים לשטח זה לא סיבה לא לשים פודרה, נכון?

      סוריה, עזה ואני

      רק מי שהגיעה באמצע השבוע הרביעי של ההכשרה הבסיסית לא יודעת שפודרה זה חול הנגב. החיילים מסביבנו כבר יודעים איפה הם נמצאים. מי שנראית המומה זו אני. ההסבר על התרגיל שבו אני עומדת להשתתף מגיע מפי ישראלי בדיוק בזמן. החום באמצע היום מטפס לשלושים ומשהו מעלות, ואני מבינה שאין לי ברירה וחובשת את הכובע הדבילי ששודך לי.
      בנקודה זו - אחד משיאי היום, לפחות על פי הטמפרטורות - מסבירים לי על מבנה צוות הטנק. רגע לפני תחילת הירי אני לומדת שלכל מפקד יש סגן מפקד, שהוא גם התותחן, שלצידם יש מישהו שנקרא טען שהוא "סוס העבודה", ושהרביעי הוא הפראייר - שכמו באזרחות, נקרא נהג.

      בתרגיל משתתפים תשעה טנקים. הם כבר פזורים בשטח, נעים באיטיות על החול היבש. גם המטרות, מתחוור לי, הן טנקים, מה שמוביל אותי לשאלה איך הטנקים יודעים על מי לירות, ובעיקר על מי לא לירות. "אל תדאגי", משיבים לי כוחותינו. אבל אני מודאגת. מאז שאני אמא גם הבלתי סביר נראה לי הגיוני, ואני חושדת בכל חי, צומח, וגם בדוממים. בדיוק כשאני מציעה לצה"ל את שירותיי כמומחית למניעת אסונות או משהו כזה - הטנקים מתחילים לירות. זה רועש מאוד. הרבה יותר ממה ששיערתי. הפגזים משאירים אחריהם שובל אש. וכשנדמה לי שלנוכח ההמולה אני יכולה לעשות אחורה פנה ולחזור לבסיס בלי שאף אחד ישים לב, מגיע המג"ד.

      סא"ל גל שוחמי, 18 שנות שריון, בא לראות את החיילים שלו מתאמנים בשטח. כשהקודקודים במטכ"ל מדברים על "שריונר גאה", הם בוודאי רואים אותו בעיני רוחם. "רציתי להגיע לחיל השריון. בחרתי להגיע לחיל הזה, שבו שירתו אבי ודודי. אני, האחים שלי ובני הדודים ממשיכים את דרכם. אנחנו משפחה של שריונרים מאושרים".

      לא ייאמן. ואתה אמיתי. מה, אהבת לפרק דברים כילד וכל זה?

      "כן, גם. אבל היום מפקד טנק פתוח על סימן 4 שולט בהרבה מערכות מחשבים ומפות ממוחשבות, אמצעי ניווט, יש את מערכת 'מעיל רוח', שאמורה לזהות אוטומטית טילים ולהשמיד אותם. להיות היום מפקד טנק זה דבר מאוד מורכב ומאתגר. מה שאת רואה כאן זה תרגיל בסיסי, אימון שיכול להתאים לכל שטח - סוריה, עזה, כל מקום. הטנק הוא יצור שנועד להשמיד מטרות בטווחים רחוקים, וכיום גם מטווח קרוב".

      זה מקסים, אבל לא הבנתי כלום.

      "יש המדמים טנק בודד לפלוגת חי"ר אחת. הוא נייד, הוא ממוגן, יש לו מערכות מתקדמות, והוא מכיל כמה כלי נשק: גם תותח, גם מקלעים וגם רימונים".

      צפוף, מחניק ויש מה לראות

      כששוחמי מדבר בלהט, אני שוקלת את האפשרויות. אני חוששת שאם הוא יגלה שאחותי שירתה פה הוא יציע לי לחתום אצלו, ואני נצמדת לישראלי, ששולף מכליו משקפת. זה הרגע שבו אני מתחילה להרגיש קצת, נו, כמו רוני דניאל: אחרי שאני מוודאת שלא אתפס בסצנת עמיר פרץ ואהפוך לבדיחת היום בשיזפון, אני מתחילה להתבונן. המשקפת היא הגאדג'ט הכי מגניב שראיתי מהבוקר. אני חייבת להשיג לבת שלי אחת כזאת. בזמן שאני חושבת על צעצועים, הטנקים יורים בלי
      הפסקה.

      "את רוצה לנסוע בטנק?" יורים לעברי את השאלה מהפיקוד העליון. עולות לי כמה תשובות אפשריות: לא, לא תודה, לא היום, כואב לי הראש. אבל אני מהנהנת בהסכמה. לא עשינו את כל הדרך עד לכאן לחינם. הצעצועים של הבת שלי יחכו, עכשיו אני הולכת לשחק בצעצוע של הילדים הגדולים.

      בחודשים האחרונים אוצר המילים שלי הצטמצם למילות מפתח של בת שנה. "וואו" היא אחת מהן. עכשיו נפלט לי "וואו" משתאה מהפה, והחיילים מסתכלים עלי כאילו מדובר בבעיה. לא יודעת מה דמיינתי, לא את זה. הטנק במציאות הרבה יותר גדול ממה שחשבתי - כן, הייתה זו ילדות עשוקה. לא לקחו אותי לטפס על טנקים בחגים ובשבתות. לא ברור איך יצאתי שפויה. כלי כבד, מאסיבי, מפלצת עשויה פלדה. אני מבינה שכדי לנסוע יהיה עלי לטפס פנימה, ומודה לקול ההיגיון הפנימי שלי ששלח אותי לכאן בנעליים שטוחות ומנע ממני מבוכה גדולה. אם הייתי באה בנעלי העקב, כבר הייתי מסתובבת עכשיו יחפה.

      אחרי ששכנעו אותי ששריון זה עבודת צוות, אני מגלה שנותרתי לבד. הצוות שלי, הצלם, ברח לשטח. לצילומים. ייצאו לו תמונות מדהימות, אבל את זה אגלה רק ברכבת בדרך הביתה. בינתיים הופקרתי בידיו של מפקד טנק מורעל עם חיוך רחב. עידו פיטרקובסקי (22), שזכה לכינוי "התותח", על שום כישוריו, עוזר לי לטפס ועושה לי סיור בביתו הראשון, שאינו בתקוע. שם נמצא ביתו השני.

      הטנק הוא חייו. הוא חולה על טנקים, מכור אליהם, מטורף עליהם. הקשר הרומנטי הזה נמשך כבר ארבע שנים ועתיד להימשך לפחות עוד שלוש, בגלל החתימה האחרונה שלו. אחרי שהוא מסיים לנאום על עבודת הצוות, הגיבוש, הבונדינג והאחווה, הוא לוקח אותי פנימה, לאקשן.
      צפוף ומחניק בתוך הטנק, אבל יש מה לראות. פיטרקובסקי משוויץ, מוודא שהבנתי היכן כל עמדות המחשבים ושעקרונית אוכל להטעין פגז אם תפרוץ עכשיו מלחמה. חבר'ה, אל תבנו עלי, אני עוד דקה בקניון באילת. תתמודדו. ואז הוא מורה לנהג שיתכונן לנסיעה. אני מתיישבת בעמדת הגנן - זו לא טעות, זה שיא היוקרה - עוטה שכפ"ץ, קסדה וכפפות ומחכה לפגישה אישית עם אלוהים. או לפחות עם סגנו, שסידר לי את יום הכיף בשריון.

      מתחילים לזוז. סבל אמיתי. כל מכה מהברזלים כואבת, וכשאת לא מכירה היטב את הסביבה את חוטפת על ימין ועל שמאל. אבק, חול, עוד אבק, עוד חול. סיוט. אני סופרת את השניות.
      לא כבשנו כלום. נסענו קדימה, עשינו סיבוב גדול, טיפסנו על גבעה קטנה, עשינו רוורס. בסוף, אחרי מי יודע כמה זמן, חזרנו. אני לא יכולה לתאר עוד, כי אני לא משוכנעת שהייתי בהכרה.
      ברגע שאני מורידה את הקסדה, הנשימה שבה אלי. "אין, אין כמו טנקים", פיטרקובסקי מבסוט. אני מחייכת אליו בהבנה.

      הנה, הנה הן, הבחורות ההן

      מדריכת הסימולטורים, רב"ט ניצן שבת?כהן, היא כל מה שאני כבר לעולם לא אהיה. מורעלת, מתולתלת, בת 19. תאריך השחרור שלה, אחרי שבחרה לצאת לקצונה, הוא אי שם ב?2014, שנה שאותה אני מקווה לזכור בזכות נסיעה למונדיאל בברזיל. שבת?כהן מקווה להגיע בשנה הזאת יותר רחוק: לעזה.

      איך הגעת דווקא לכאן, לשריון?

      "קיבלתי את זה במתנה. הדודים שלי שריונרים, ואחי, שהיה חייל בשריון, השתחרר לפני שלושה שבועות, ככה שאצלנו זה במשפחה. כשאני מדברת על חומר הלימוד, אבא שלי גאה בי. ותשמעי, זה באמת התפקיד הכי מדהים בצבא לנשים".

      השתכנעתי. את מלמדת חיילים טכניקות ירי?

      "כן. עברתי חפיפה יסודית של יותר מארבעה חודשים. בלימודים מתעמקים איתנו על כל בורג, ואנחנו לומדות עוד המון דברים, כמו עמידה מול קהל, ניסוח, לדבר בצורה מובנית, מתודיקה, לדעת לצעוק בצורה נעימה. כל מה שצריך כדי להשתלט על 25-15 חיילים".

      הם חיילים שבוזים ועייפים, ואת המורה החמודה - זו בטח סיטואציה לא פשוטה. שומרים על דיסטנס?

      "לא, אין דיסטנס, אבל החיילים מעריכים אותנו ונותנים כבוד, כי אנחנו באמת יודעות הכל".

      ברור. יש לך חבר?
      "כן, הוא בחיל ההנדסה".

      והוא תומך בשריונרית שלו?

      "הוא יודע שאני עושה את הבחירות שלי לבד. גם לגבי הקצונה, זאת החלטה שלי". מהנחישות, האסרטיביות וחיתוך הדיבור הברור, ההתרשמות שלי היא שהקריירה הצבאית של שבת?כהן לא תסתיים ב?2014.

      גם מדריכת התותחנים רותם עזרא (19) ממושב צור משה ניחנה באותו להט מיליטריסטי?פמיניסטי. "אצלנו אומרים 'האישה שבטנק תנצח'", מסבירות לי הילדות?מנהיגות, ואני מנסה לדמיין אותן כבייביסיטריות לתינוקת שלי, ולא מצליחה. הן קרביות מדי. עזרא היא מדריכת כיתת בק"צ (בקרת צריח). כשאני מבקשת לפרט, אני לומדת שמדובר במערכת שהתותחן מתעסק בה, ושם אני הולכת לאיבוד.

      גם את חלמת כל חייך להגיע לשריון?

      "לא. בתור ילדה רציתי להיות בחיל הים. אני אוהבת ים וספינות וידעתי שארצה לעסוק בהדרכה, אבל התפקידים שהוצעו לי בחיל הים לא היו ממצים והבנתי שהכי טוב יהיה לי בשריון. היום אני חושבת שצדקתי, מי סופר כבר את חיל הים", היא צוחקת. בבית דוחפים אותה, אחיה הגדול השתחרר מגולני, ויש לה גם שני אחים קטנים ("כשהם היו פה הם התלהבו מהדמיית הלוחמה בשטח בנוי, אז אולי להוריי יהיו עוד הרבה ביקורים כאן בעתיד"). אה, ואם היה אפשר, היא הייתה שמחה להיות בצוות של טנק. עיניה בורקות מהתלהבות כשהיא אומרת את זה.

      הבנתי שאתן מגיעות לפאתי עזה. מה האמהות שלכן חושבות על זה?

      רותם: "אמא שלי אמרה לי לשמור על עצמי. היא סומכת על כך שלא ישלחו אותי למקום מסוכן. אבל מבחינתי, אני אלך לכל מקום, בהתאם לצורך".

      ומה עושים פה מבחינה חברתית? נראה קצת מת.

      ניצן: "הלו"ז עמוס, אין רגע דל. אם יש קצת זמן אנחנו יושבות ומדברות, אבל כל הזמן יש פעילות. מצד שני, בניגוד לשריונרים, אנחנו יוצאות הביתה כל חמישי". נשמע כיף.

      חולמים על אלביט

      ההכרזה על ארוחת צהריים באה בזמן. מסבירים לי שאנחנו עומדים לאכול מנות קרב. אני מודה שדמיינתי ארוחות מטוס: לא משהו ממטבחו של חיים כהן, אבל איזה עופיון עסיסי עטוף בנייר כסף לצד מנת פחמימה, לחמנייה, חמאה וירק. במציאות מחכים לי בוטנים וטונה בקופסאות שימורים. משום מה, אני מעדיפה לוותר. בהנחה שמדובר בארוחה שגרתית, אני לא יכולה להאשים את החיילים שבורחים למקדונלד'ס באילת כדי להשלים קלוריות. תפריט קופסאות השימורים לא מדבר אל כל אחד.

      מקטעי השיחות אני לומדת שאלביט היא החברה האזרחית האהובה על החיל. הרבה מפנטזים על התברגות באיזה ג'וב שם, לחלק יש קשרים. כשהארוחה - אם אפשר לקרוא לזה ככה - מסתיימת, מתחילה ההיערכות לתחקיר. הצוות שלי מחליט שהלקחים הופקו. מתקפלים.

      הדרך הביתה כבר הרבה יותר קצרה. התקשרתי לבדוק מה מכינים לי לאכול, מעמידה פנים שסגרתי שבועיים בבסיס. חוויית השריון הותירה בי את חותמה. האמבטיה שעשיתי אחר כך הייתה כנראה הארוכה בהיסטוריה, וגם אחריה הרגשתי שלא כל החול נעלם. "בפעם הבאה שאתה יוצא למילואים, תיקח מגבונים לחים", אמרתי לבעלי, מרוצה מהתובנה המשמעותית ביותר של היום הזה. "בפעם הבאה שאני מקבל צו אני מעביר אלייך", הוא השיב. מממ, מעניין איך זה בתותחנים.