כל אימת שאני מתבונן בתמונת המחזור שלנו - בוגרי קורס מ"כים של פלוגה ה', מחזור אוגוסט 1963, גדוד 890 של הצנחנים - אני נזכר בהם, אחד אחד, אלה שנשארו צעירים ויפים. בניגוד לנו, השיבה לא זרקה בשיערם, הם לא הקריחו ולא גידלו כרס. הם נותרו עם החיוך הילדותי וחתימת השפם. מרביתם לא זכו להוליד ילדים, ודאי שלא לגדלם ולרוות מהם נחת.
התנדבנו לצנחנים בימים רחוקים. ישראל היתה קטנה, עם משולש ערבי, חמוקיים צרים וירושלים שבליבה חומה. היינו צעירים בני 18 ששרו את שירי שלישיית גשר הירקון והאזינו לשירי קליף ריצ'רד. קראו לנו פלוגת "הבתים" כי מרבית חייל הפלוגה היו גבוהי קומה וחסונים (למעט בודדים שהיו כחושים, כמו היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין).
במרוצת הטירונות, תקופת החיילות וקורס המ"כים הצטמצם בהדרגה מספר חיילי הפלוגה. מ-200 חיילים שהחלו את השירות נותרנו כעבור שנה רק כ-70 חיילים עם כומתות אדומות, כנפי צניחה על החזה וגאווה בלב. במסיבת הסיום אמר לנו מפקד החטיבה רפאל איתן כי משימות רבות עוד נכונו לנו. איש לא שיער מה מסתתר מאחורי המילים הללו.
13 מחיילי הפלוגה נפלו
במלחמת ששת הימים, במלחמת יום הכיפורים, במרדפים ובסיורים נפלו 13 מחברינו. אני שב ומתבונן בתמונותיהם ונזכר בכל אחד מהם אחד אחד.
בנעים לוסיאן הנתנייתי שחור השיער; באביהו פלד מקבוצת כנרת שהחיוך לא מש מפניו, ואשר נהרג מירי של צלף בחצר מוזיאון רוקפלר בששת הימים; במנחם בן-ארי מקיבוץ בית זרע, שנפל אף הוא בששת הימים בירושלים; ביצחק גרוס הטברייני התמיר; בנתן שכטר מהרצליה, שהגיע במיוחד מבולוניה שבאיטליה, שם למד רפואה, כדי להצטרף אלינו. כחובש טיפל בפצועים ונפל אף הוא ליד מוזיאון רוקפלר.
גם חלק ממפקדי המחלקות שלנו בטירונות, עופר פניגר מקיבוץ גבעת חיים ויורם אלישיב מקיבוץ בית אורן, נהרגו בששת הימים. יוחנן מילר מקיבוץ גבעת חיים נהרג במלחמת יום הכיפורים ויוסי קפלן נפל במרדף בבקעת הירדן. חברנו יפה התואר עודד שכנאי עלה על מוקש בבקעת הירדן, ואלי עודד השחרחר וגבי יהלום נהרגו ברמת הגולן.
אבל יותר מכולם זכור לי בארי חזק, הצעיר הבלונדיני גבה הקומה, בן קיבוץ אפיקים שבעמק הירדן שנהרג ממערב לתעלה במלחמת יום הכיפורים בהיותו בן 29 בלבד.
בארי נקרא על שמו של ברל כצנלסון, ששמו הספרותי היה "בארי". בארי נבחר מכל חיילי הפלוגה לייצג אותנו במשלחת צה"ל לצעדה בהולנד.
הוא היה חייל למופת, בעל כישרון ספרותי נפלא. ביומנו כתב: "בשעה חורפית כזאת, כשבחוץ כה קר והגשם מרטיב חלונות הצריף האפור והבודד... בשעה כזאת, כשנדמה שהייתי צריך להישמר ולהיסגר בחדרי מפני הבוץ השחור שבלילה - בשעה המיותמת הזאת, נשמתי את מלוא יופיים של החיים".