כמו השיר הידוע של הביטלס, "כשאהיה בן 64", הגיל השיג גם אותנו. הנה אנחנו על סף 64 שנות עצמאות למדינת ישראל, ואולי זה הזמן הנכון לעשות אנלוגיה קטנה לשיר הנהדר הזה.
כשפול מקרטני כתב את הגירסה הראשונה של "כשאהיה בן 64", כך מספרת האגדה, הוא עצמו היה בן 16 בלבד. מאוחר יותר, לקראת הוצאת אלבום המופת של הביטלס "מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר" בשנת 1967, הוא שיכתב את השיר מחדש וכלל אותו בתקליט, שמתחרה עד היום על תואר האלבום הטוב ביותר בכל הזמנים.
אתה לא צריך להיות מומחה לביטלס כדי להתרגש מהשיר ומהתובנות העמוקות שהיו לפול כשכתב על משהו שיתרחש כמעט 50 שנה בעתיד. בעיתון הזה יש מומחים אמיתיים לביטלס, לא כמוני, אבל זוהי הגאונות האמיתית של הלהקה הזאת: השירים שלהם נוגעים בכל אחד, בכל גיל ובכל דור.
ומה קרה למדינת ישראל בגיל 64?
השיר כתוב כמו מכתב של המשורר לאהובתו, שבו הוא מנסה לברר אם היא חשה כלפיו אותן תחושות שהוא חש כלפיה; אם היא תרצה בו גם כשיגיע לגיל 64. הוא מונה את מעלותיו, בהומור רב, ומצביע על התועלת שבאימוצו אל ליבה:
"אני אוכל לסייע לך בהחלפת הפיוז/ כשהאורות יכבו/ את תוכלי לסרוג סוודר ליד האח/ ובבוקר ימי ראשון נצא לטייל/ נטפל בגינה/ נעקור את העשבים השוטים/ מי יכול לבקש יותר?/ האם עוד תרצי בי/ האם עוד תאכילי אותי/ כשאהיה בן 64?"
בקיצור, שווה לך להישאר איתי.
אז, כשפורסם השיר, גיל 64 נראה לביטלס, מן הסתם, כמו משהו שנמצא מעבר להרי החושך. היום פול עבר כבר מזמן את הגיל הזה (הוא יחגוג 70 בעוד חודש וקצת), רינגו אפילו מבוגר ממנו, ושני חברי הלהקה האחרים, ג'ון לנון וג'ורג' האריסון, הלכו לעולמם לפני זמן רב. המציאות לא התאימה את עצמה למילות השיר, והאידיליה המתוארת בו חמקה מהביטלס ללא שוב.
ומה איתנו? מה עם מדינת ישראל? מה קרה לנו בגיל 64? האם המציאות שלנו היא כמו שהובטח לנו בשירי האבות המייסדים? קחו, למשל, את "שיר בוקר" של אלתרמן ("בהרים כבר השמש מלהטת"). "אנו עוד ניטע לך ונבנה לך/ אנו נייפה אותך מאוד", מבטיח המשורר שלנו. במקום סוודר, "נלבישך שלמת בטון ומלט". את ההבטחה הזאת מילאנו בריבית דריבית: נטענו, בנינו וכיסינו את הארץ בבטון.
בשיר של הביטלס מבטיח המשורר נאמנות לאהובתו: "אם רק תגידי את המילה/ אשאר איתך... שלי תהיי לנצח", הוא מבטיח. אבל, זה לא בא בחינם. בתמורה הוא דורש ממנה להתחייב בכתב שגם היא תאהב אותו לנצח, שאם לא כן הדיל מבוטל. "הסבירי בדיוק מה את מתכוונת לומר", הוא דורש ממנה. אנחנו, מתברר, לא היינו כל כך חכמים. מול ההתחייבות ללא מצרים שאנחנו מוכנים לתת למולדת ("מה עוד לא נתנו וניתן", שואל אלתרמן), לא ביקשנו דבר בתמורה. זאת אומרת, האני הקולקטיבי לא ביקש. אחדים, שידעו לבקש, גרים היום במקומות דוגמת סביון וקיסריה.
אל השלווה והנחלה המתוארות בשיר ודאי שלא הגענו. אהובתנו התובענית דורשת מאיתנו להשקיע בה מאמץ כביר גם היום. קשה לרצות אותה. מצד אחר, היא עדיין יפה מאוד, ו"הנכדים שעל ברכיה", כמו שכתב פול מקרטני, ממיסים את ליבנו ומוסיפים לה לוויית חן.