הימים שבין יום השואה ליום הזיכרון קשים וטעונים. ימים המסמלים את ההיסטוריה היהודית הארוכה. בשואה הנוראה איבדתי רבים מבני משפחתי ובמלחמת יום הכיפורים נפרדתי לנצח מחבריי הלוחמים. אין בידי תמונות של בני משפחתי שנספו בשואה, איני יודע כלל איך נראו ומה חשבו, אך חיוכיהם של בוגרי קורס קציני השריון שבו הייתי ושנפלו במלחמה אינם מרפים ממני.
ביום הזיכרון, כבכל שנה, בעוברי ליד מצבותיהם של ישראל איגלברג, מאיר שטיין, איל שחם, משה מילדינר ומיכה גרנית הי"ד ושל רבים אחרים הטמונים בבית העלמין, אני מוסר להם דין וחשבון על השנה שחלפה. מנסה לשכנע בדממת הווייתם כי קורבנם לא היה לשווא. משימת השכנוע אינה קלה. מארת הגלות טרם הרפתה מאיתנו, ובסוגיות מהותיות של חיינו בארץ הקשה הזאת אנו עדיין מתנהלים כקהילה גלותית חסרת ביטחון עצמי, השבויה בידי תקשורת עוינת, עסוקה בעכשיו מדחיקה את העתיד ובעיקר מסובכת בנהנתנות אינסופית. תוכניות הריאליטי הפכו מקלט של אסקפיזם, "האני" הבריח את "האנחנו", אהבת המולדת והציונות הפכו להיות מורשת במחלוקת.
המשפחות השכולות כבר עזבו את בית העלמין הצבאי, בקבוקי מים ריקים מפלסטיק ופרחים אדומים מילאו את רחבת הזיכרון. רק פה ושם אם שכולה, אלמנה וחברים לנשק מסרבים להיפרד מחלקות הקבר של יקיריהם. רחבת הנופלים במלחמת השחרור, בפעולות התגמול ובמבצע סיני שקטה, לא נותרו רבים לספר את סיפורם.
ישראל העניקה תקווה למיליוני עולים
ביציאה מבית העלמין, כבכל שנה, אני נושא עיניי למרומים, ותחושת הכאב מתחלפת בדרך פלא ברגשות של גאווה אדירה. מדינה קטנה ומוקפת אויבים, שצמחה מתוך אפר השואה, הגיעה להישגים ששום מדינה בעולם אינה יכולה להשתוות אליהם. ב-64 שנים של מאבק קיומי קמו צבא לתפארת, מערכת חינוך משוכללת, מדע שזוכה להכרה בינלאומית, שירותי בריאות מהמתקדמים בעולם, תרבות שמחדשת ימיה כקדם, ועולם שלם של תורה נבנה והולך במקום זה שחרב.
ישראל קלטה מיליוני עולים והעניקה להם תקווה וקיום, מומחי חקלאות ישראלים פועלים בסין, ואנו מייצאים פקעות של צבעונים להולנד ואפרוחים לכל אירופה. חברות הזנק, תעשייה ותרופות ישראליות נחשבות למובילות בעולם ונרכשות על ידי חברות ענק, ורשימת ההישגים עוד ארוכה ומרשימה.
נכון שיש עוד מה לתקן, בעיקר בתחום האחריות ההדדית ותחושת הסולידריות החברתית, ונכון שיש ירידה ערכית ומוסרית וחשוב לחזור אל הערכים שהדריכו אותנו מאז ועד הלום. אבל בסך הכל יש לנו מדינה נהדרת עם אנשים נפלאים. אז ביום העצמאות צריך לשאת עיניים בתקווה, לשמוח ולהאמין שמחירה הכבד של החירות לא היה לשווא. לעיתים אגדות הופכות למציאות, אגדת חיינו בארצנו היא אחת מאלה.