החודש העברי ניסן מרכז במדינת ישראל את מכלול הרגשות המנוגדים, של עצב ושל רינה, המרכיבים יחדיו את חיי העם היהודי. לאחר חג הפסח אנו מציינים בזה אחר זה את יום השואה, את יום הזיכרון ובמפנה חד - חוגגים בעליזות את נס תקומתנו הלאומית. בעבורי, כמי שעלה לארץ ולא נולד בה, יש בחודש הזה תחושה מיוחדת.
ביליתי את ילדותי באוסטרליה, מדינה נפלאה בעלת איכות חיים נהדרת. הוריי הגיעו למלבורן על סיפונה של אחת הספינות האחרונות שיצאה את בלגיה טרם מלחמת העולם השנייה, ורבים מבני משפחתי נרצחו בשואה. ביתנו היה בית ציוני-דתי בליבה של קהילה יהודית פורחת, אשר הועשרה על ידי פליטים וניצולי שואה. לאחר סיום לימודיי באוניברסיטה הגעתי לארץ, אך עקב פטירתו הפתאומית של אבי נאלצתי לשוב למלבורן ולנהל את עסקי המשפחה.
אני פעיל בחיים היהודיים הציבוריים מאז ימיי כסטודנט, ועם השנים הפכתי לפעיל בהנהגה של הקהילה היהודית האוסטרלית ולאחד ממנהיגיו הבכירים של הקונגרס היהודי העולמי.
בשנות העשרים לחיי גויסתי על ידי שאול אביגור ז"ל, הישראלי אשר עמד במרכזו של הקמפיין הגלובלי לשחרור יהדות בריה"מ, לפעילות דיפלומטית בינלאומית משמעותית ולניהול יחסים ישירים עם בכירים סובייטים וכן עם אסירי ציון ועם מתנגדים למשטר. באופן אירוני, למרות מעצרי וגירושי מבריה"מ, הייתי המנהיג היהודי הראשון שהוזמן לשוב לשם ולדווח בנוגע למהפכת הגלסנוסט של הנשיא גורבצ'וב. בהמשך פעלתי להקמת מרכז התרבות היהודי הראשון במוסקבה מאז המהפכה הבולשביקית. במסגרת עבודתי ברוסיה - ותוך כדי שיתוף פעולה עם הרשויות הישראליות בכינון יחסים דיפלומטיים עם סין ועם הודו - נפגשתי תכופות עם ראשי ממשלה ועם בכירים פוליטים ישראלים. אלו חייבו אותי לבקר בישראל בתכיפות של עד חמש או שש פעמים בשנה - משימה לא פשוטה בהתחשב בבידודה הגיאוגרפי של אוסטרליה. טרם השקתן של טיסות אל על ישירות למזרח הרחוק כללה כל גיחה כזו לפחות 30 שעות מסע.
לכבד ולעודד את יהודי הגולה
לכן, כשילדיי בחרו לממש את החינוך הציוני שקיבלו ולעלות לארץ, אשתי ואני לא היססנו והחלטנו לרכוש דירה בירושלים ולחלק את זמננו בין אוסטרליה לישראל. לבסוף לא התאפקנו, מכרנו את ביתנו באוסטרליה והיגרנו לישראל.
העלייה לישראל התרחשה בשלהי שנות ה-90, במהלך תקופה שבה רבים מאיתנו היו משוכנעים כי דבר לא יוכל להשיב לאחור את "תהליך השלום הבלתי הפיך". אך זמן קצר לאחר שהשתקענו בירושלים מצאנו את עצמנו בליבה של האינתיפאדה השנייה, חיים בצל פיגועי התאבדות שקרו פעמים רבות בקירבה רבה לביתנו.
לאחר שחיינו כאן זמן מה הגענו להבנה כי ההתייחסות לישראלים וליהודי התפוצות כעם אחד היא פשטנית במקצת. אין ספק כי יש קשרים חזקים בין שתי הקבוצות וכיום הזהות היהודית מבוססת בעיקרה על ישראל, אך אורחות חיינו שונים בתכלית. כיום, כאשר אנו פוגשים בחברים שעימם גדלנו, אנו מגלים לעיתים תכופות שאיננו חולקים עוד אותה השקפת עולם ואותם סדרי עדיפויות. הבעיות הבוערות העומדות בפני הישראלים אינן תמיד מובנות למי שחי בנוחות בתפוצות.
לכן, אף שהגידול המשמעותי באנטישמיות באירופה יעודד, ללא ספק, עלייה מוגברת מצד אותם אנשים שאינם רוצים לראות את ילדיהם מנודים, עלינו להכיר בכך שיהודים רבים יישארו בגולה, ובייחוד בצפון אמריקה. במצב זה מוטב לנו לכבד אותם ולעודד אותם לחזק את זהותם היהודית. אנו, הישראלים, יכולים להסתייע בכישורים האינטלקטואליים, הכלכליים והפוליטיים של יהודי תפוצות. חלקם, כידוע, מוכיחים את עצמם כמיומנים יותר בקידום צדקתנו בפני העולם מאשר נציגינו שלנו.
לנו, לאחר שחיינו בגולה והפכנו לישראלים, אין ספק. כשאשתי ואני בוחנים מחדש את חיינו מאז עלייתנו ארצה, החרטה היחידה שלנו היא על כך שלא הגענו לכאן מוקדם הרבה יותר.