איני יודע אם בנימין נתניהו הופתע מאי הופעתו של ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד לפגישה שנקבעה לו, אבל "מנהל המו"מ" התמידי של הפלשתינים, סאיב עריקאת, ודאי שהופתע, ונבוך. יודעי דבר הבחינו עוד קודם שפיאד מתאמץ להתחמק מהפגישה, כנראה מפני שלא רצה להשתתף בהצגת ראווה שנידונה מראש לכישלון.
הפלשתינים (בלי פיאד) באו לפגישה ובאמתחתם רשימת התנאים המוקדמים שלהם: התחייבות מראש ש"הקו הירוק" יוכר כגבול של המדינה הפלשתינית והפסקה מוחלטת של כל בנייה ישראלית מעבר לקו זה, כולל בירושלים. במילים אחרות, בכוונתם ליצור עובדות קיימות בלי לדון בשאלות יסוד דוגמת הביטחון או ביטול "זכות השיבה" של הפליטים והכרה בישראל כבמדינת העם היהודי.
"רגע, רגע", יעיר מישהו, "גם לישראל יש תנאים מוקדמים". לא. ישראל, בניגוד לצד השני, אומרת: "בואו נסכים על סדר היום, וכשנשב אל שולחן הדיונים, יעלה כל צד את תביעותיו ואת עמדותיו, ואז או שנגיע להסכמות או שלא נגיע". יש להניח שגם הפלשתינים יודעים שלתסריט שלהם אין סיכוי להתממש. נשאלת אפוא השאלה, מדוע הם בכל זאת מנסים?
מדינה דו לאומית - איום סרק
אחד ההסברים הוא שהם מבקשים לצלצל בפעמון אזעקה שיישמע בוושינגטון, שם ירד הנושא הפלשתיני באופן זמני (עד נובמבר?) מהכותרות. כמו כן הם מנסים להניח את היסודות למהלך נוסף באו"ם - הפעם הכרה במדינה לא על ידי מועצת הביטחון אלא בעצרת הכללית, שבה הם נהנים מרוב מובטח. הפלשתינים שואפים למעמד של "חברה באו"ם שאינה מדינה", שיקנה להם אי אילו הטבות בינלאומיות בדרך למטרה הסופית. בתוך כך הם מנסים לאיים: אם ישראל לא תזדרז להגשמת נוסחת "שתי מדינות לשני עמים", נלחץ להקמת מדינה דו-לאומית (שגם הפליטים יחזרו אליה) אשר תהפוך במרוצת הזמן למדינת רוב ערבית. לשון אחר, סוף המדינה הציונית.
גם מי שמעלה בפורומים מדיניים או אקדמיים את פתרון "המדינה האחת" - דוגמת הוועידה שהתקיימה לאחרונה באוניברסיטת הרווארד - יודע שאין מדובר בהסדר אמיתי לשלום, אלא בחיסול מדינת היהודים. כל בר דעת מבין שמבחינה מעשית הסיפור הוא איום סרק, ולו משום שאין לישראל כל כוונה לספח מבחינה מעשית או חוקית את רוב התושבים הערבים ב"שטחים" ולהתפרק מעקרונותיה הציוניים והדמוקרטיים. אך ה"איום" הזה ימשיך להתגלגל.
שאלה שאי אפשר להתעלם ממנה נוגעת לעמדתו של הממשל האמריקני. כרגע הממשל אינו לוחץ לעבר התקדמות (ודווקא זה מה ש"מלחיץ" את אבו מאזן, שהאיום שלו להתפטר או לפרק את הרשות כבר אינו עושה רושם על איש, כולל על אובאמה). עורך מדור החוץ של "הוושינגטון פוסט", ג'קסון דיל, מותח במאמרו השבוע ביקורת חריפה על מדיניות החוץ של אובאמה וטוען שכמעט בכל עניין מטרת הנשיא היא "לעצור את ההיסטוריה עד נובמבר".
לסיכום: אף על פי שהתרגילים של הפלשתינים שקופים גם למקבלי ההחלטות בירושלים, תמשיך ישראל להשתתף במשחק (בתוך שבועיים תגיש לפלשתינים את רשימת עמדותיה שלה) כדי שיהיה ברור מי ביקש לקדם את השלום - ומי להכשילו.