ומצעדנו עוד ירעים אנחנו פה

בית הקברות רקוביצקי נושק למרכז העיר קרקוב. מרחוק נראות בו שורות שורות של מצבות אזרחיות, נקיות ובוהקות, ולמרגלותיהן זרי פרחים טריים. רק כשמנווטים הלאה בתוך השטח האזרחי העצום, בינות מוסכי אופנועים והאנגרים לרהיטים, מגיעים לחלקה הצבאית הבריטית ממלחמת העולם השנייה. החלקה, תחומה בעצי אורן ובחומת לבנים גבוהה, מרשימה באחידותה: מצבות לבנות שראשן עגול בוקעות מהדשא המטופח, צלב חקוק באבן, מקום נפילה, תאריך. החללים הבריטים נקברו בחיפזון, בעיצומה של המלחמה, לעיתים הובאו לכאן תחת אש מחזיתות רחוקות.

מבט מתמשך בלוחות האבן מגלה ביניהם גם 13 שעליהם חקוק מגן דוד. תחתיהם קבורים לוחמים תושבי ארץ ישראל, שהתגייסו לצבא הבריטי כדי ללחום בנאצים: קשרים, חפרים, לוחמים בחיל ההנדסה. אבל יותר משנפלו בשירות הוד מלכותו, הם מתו כיהודים שיצאו להילחם באויב שהשמיד בשיטתיות את בני עמם, ולכן גם הוכרו כחללי מערכות ישראל. גם הם "מגש הכסף", בדיוק כאחרים - אף שהם קבורים, נשכחים כמעט, סמוך לאזור תעשייה בקרקוב, אלפי קילומטרים מהמדינה שאת הקמתה לא זכו לראות.

לצד החלקה הצבאית ברקוביצקי מקיימות משלחות צה"ל טקסי זיכרון כבר יותר מעשור. הקצינים והנגדים מגיעים לכאן בתום יום סיור ארוך בקרקוב. הם ראו את המפעל של אוסקר שינדלר על גדות הוויסלה ואת הגבולות הצרים של הגטו היהודי; הם עמדו בכיכר שממנה יצאו השילוחים למחנות ההשמדה, שבה ניצב מונומנט של עשרות כיסאות ריקים, הד לאובדן היהודי בעיר; הם ביקרו בבית העלמין היהודי העתיק. אבל רק בטקס לצד קברי הלוחמים, שכולו מוקדש לנציגי המשפחות השכולות שמצטרפות למסע, הפאזל התחבר להם. כשהוקראו שמות הנופלים שבני משפחותיהם נכחו במשלחת, כשנשמעו סיפורי חייהם, קיבל השכול היהודי צורה ושמות וחוט שני שעובר דרך כל התחנות: בפעילות מבצעית בלבנון, בתאונת אימונים אי שם, בשבי הגרמני או במסע מוות מפרך מכיכר השילוחים למחנה ההשמדה אושוויץ?בירקנאו. שואה וגבורה, וזיכרון ישראלי שמהלך ביניהן.

זה היה טקס ענייני, ועם זאת מרגש לאין שיעור. ארבעה אלופי משנה, מפקדי הצוותים של המשלחת ה-167, ניצבו ליד לוח זיכרון שהוכן מבעוד מועד. גיטרה חרישית ניגנה. אחר כך הושרה "התקווה" בגרון בטוח, בפעם המי יודע כמה במסע, והנוכחים התפזרו בין הקברים שמסביב.

אליהו קראוזה, יליד לודז' 1920, כבר הספיק להגיע לארץ ישראל ולהצטרף לאצ"ל. עם פרוץ המלחמה התגייס לחיל החפרים הבריטי, נפל בשבי הגרמני בחזית ביוון ושרד שלוש שנים ארוכות במחנה שבויים בבויטן. ב?17 במאי 1944, נורה בגבו עם חברו היהודי למחנה השבויים, דב (ברל) אייזנברג. כעת מצבתו של קראוזה מעוטרת סרטי יזכור שחורים ודגלוני ישראל שהונחו באלכסון, בזהירות, כפירמידה קטנטנה. שני קציני מודיעין ירוקי כומתה מקשיבים לסיפורו מפי מדריך מטעם יד ושם.

השיח הציבורי סביב מסעות של ישראלים לפולין לא יכול שלא להתעורר בצורה חדשה, מפתיעה ומלאת משמעות כשנעים בדרכים עם משלחת צבאית בת 180 איש. במיידנק, בטרבלינקה, בין הבלוקים האדמדמים של אושוויץ 1 וליד חורבות המשרפות של בירקנאו - המשלחת הזאת סמלית לא רק עבור משתתפיה אלא גם עבור מי שרואה אותה, אפילו במקרה. תיירים מסקנדינביה, נערי תיכון פולנים, וגם משלחות ישראליות אחרות - של תלמידי תיכון או של משרד ממשלתי - כולם קפאו במקומם כשאנשי הצבא צעדו חרש לתוך אתרי ההשמדה.

הסמליות היא רק פן אחד, לאו דווקא עיקרי, במהות של פרויקט "עדים במדים", שיצא לדרך לפני תריסר שנים ביוזמתו של אלוף (מיל') אלעזר שטרן, אז קצין חינוך ראשי, בעקבות ביקורו באושוויץ עם הוריו. הפרויקט מתפקד כיחידה לכל דבר, עם מפקד ועם מטרה ומשימה שמצטיינים בלקוניות: מ"חיזוק תחושת המחויבות של המפקד לצה"ל ולמדינה" ועד "עיבוד מושג הגבורה". רק שבניגוד להוראות מבצעיות אחרות, הניסוחים האלה מקבלים צורה ושם משלהם כשהמפקדים מגיעים לשטח, למדינה זרה ולמקומות שבהם ההיסטוריה מכה בפנים. כשעוצמות הרגש והביטויים המוחשיים של הרוע מתערבבים יחד, קשה לתכנן מראש מחשבות ותגובות. גם לא צריך: הן פשוט באות מאליהן.

שם, בפולין, במהלך שישה ימים דחוסים, שכוללים ביקורים במחנות ההשמדה, בבתי קברות, באתרי המורשת היהודית שהוכחדה, בשטעטלים נידחים, במרכזי הערים הגדולות שכבר הספיקו להתפתח - כולם מדברים על אהבת מולדת וגבורה, אבל לא פחות מזה - על הורות, על חינוך, על מוסר. רבים מהקצינים כבר היו כאן במשלחת בזמן בית הספר התיכון, אבל מופתעים לגלות עד כמה שונה הפעם הזאת. כהורים לילדים, כאנשים מבוגרים שקראו את ק. צטניק ואת פרימו לוי, ולא פחות מזה, כמפקדים של חיילים צעירים - הפרספקטיבה עכשיו מטלטלת בהרבה.

כשהמשלחת יוצאת מבית הקברות ברקוביצקי, בדרך ל"אפטר" בקרקוב (היחיד במסע), סרן פארס מועדי, מהנדס במרכז הבינוי של צה"ל, מדבר בשקט על ערכים אוניברסליים. מועדי הוא דרוזי, גדל בכפר ירכא בגליל, נכדו של ח"כ ג'בר מועדי המנוח, הדרוזי הראשון שכיהן בממשלת ישראל כסגן שר. "הצטרפתי למשלחת ברצון, אחרי שהיחידה שלי קיבלה הקצאה לנסיעה", הוא אומר. על השואה למד בבית הספר בשיעורי ההיסטוריה, התחום החביב עליו. הוא מאמין שחשוב להגיע לפולין גם, ואולי בעיקר, כאדם לא יהודי, "כל העולם צריך לראות את מה שעוללו בשואה כדי להבין את הצורך של היהודים במדינה ובעצמאות". התרגשות ראשונה בעיניו צצה ברקוביצקי, כשנועם המדריך מיד ושם מזכיר לוחמים דרוזים שנפלו בשירות הצבא הבריטי במלחמה בנאצים. "פתאום כל המלחמה הזאת היתה קשורה גם לעדה שלי. הרגשתי שייך", הוא אומר.

מפקדת יחידת "עדים במדים", רס"ן ליאת כרמי, מספרת שהמשלחות מגוונות ולא הומוגניות במתכוון. יש בהן לוחמי סיירות וטייסי קרב לצד טבחים ונגדי משמעת, סגני אלופים כסופי שיער שעדיין מתנדבים למילואים - דור שני לשואה, שנלחם בהתשה וביום כיפור - לצד קצינות וקצינים שנולדו בשנות ה?90, ורק חלקם שמעו מהסבים והסבתות על הזוועה.
בנקודת המפגש בנמל התעופה בן?גוריון, באישון ליל של מוצאי שבת, נאספים חברי המשלחת, על קשת צבעי הכומתות שלהם. המילואימניקים הצטיידו מבעוד מועד במדי א' חדשים ובכומתה, הקצינים והנגדים בקבע עימלנו את מדי הייצוג, ויש גם כמה אזרחים עובדי צה"ל ונציגים של המשפחות השכולות. כל אחד קיבל עוד קודם תיק "עדים במדים", ובו ציוד חורף לקור הפולני, אפילו שקיות חימום לשעות הקשות, וגם תג ישראל לכתף, סידור קטן ויומן אישי שדפיו ריקים, שיהיה היכן לפרוק את המחשבות.

בכל צוות כ?40 איש. כולם עברו שלושה ימי הכנה ביד ושם, כחלק בלתי נפרד מהמסע: שם למדו על שמעון סרבניק, אחד משלושת הניצולים היחידים ממחנה ההשמדה חלמנו, ועל סיפור הישרדותו המופלא; על התעמולה הנאצית, על שיטות ההשמדה ועל פולין שאחרי המלחמה. חלקם מבינים לראשונה מי היה ישראל קסטנר, ומה פשר המשפט שנשא את שמו. מההכנה בירושלים ועד לאקורד הסיום ליד המשרפות בבירקנאו, החבורה מתלכדת. חברויות נרקמות, חומות רגשיות נופלות, שיחות ארוכות מעלות שאלות נוקבות - על מצפון של מפקד מול טירוף של שלטון, למשל. או על "העומדים מהצד" ויכולתו של אזרח בודד להתנגד, שהפכו לעיסוק מרכזי של היסטוריונים וסופרים.

בבוקר הנחיתה בוורשה, אחרי לילה טרוט עיניים ושעות רבות מדי על סנדוויצ'ים קרים, התחושה מוזרה. הנוף בעיר הוא של חנויות זארה ו?H&M, שהרי ורשה כיום היא בירת תרבות ואופנה, בוודאי לא המלפפון הקומוניסטי שלפני שני עשורים. אבל כשמגיעים לבית העלמין היהודי העצום באוקופובה, העבר עט על הנוכחים מכל פינה. רק מעטים מהמפקדים מכירים את מארק אדלמן, לוחם החירות היהודי מגטו ורשה, הבונדיסט הגדול, שסירב לעלות לישראל ונקבר כאן ב?2009 כגיבור פולני. ובכל זאת, מצבתו מקבצת אליה רבים. הם מקשיבים לסיפורו מפי המדריך, ושותקים.

קצינים אחדים משוטטים לבד בין 200 אלף המצבות. הנה ציון קברו של י"ל פרץ, הנה אוהל הקבר של הנציב מוולוז'ין ופתקים עם בקשות פזורים סביבו. רב המשלחת, כומתה שחורה לראשו, מספר על אמרות השפר של הנציב. הנה קברה המיוחד של השחקנית היהודייה אסתר רחל קמינסקה, שמתה ב?1925, לפני שהכל קרס. השמות מוכרים, גם אם לא מפוענחים לגמרי. הם מתנקזים הלאה אל חלקות אלמוניות, אינסופיות, שרידי מצבות, לעיתים רק שביב אבן שמבצבץ מאדמה כהה, זיכרון נעלם. ולבסוף, במרכז בית העלמין, מרחב ריק, זרוע דשא דל, חשוף לרוחות: קבר האחים של מתי גטו ורשה. כאן אומרים קדיש.

לאחר מכן יוצאים בדממה לאוטובוסים. יורדים באומשלגפלאץ, כיכר השילוחים המפורסמת. אפי, סא"ל (מיל') בצנחנים, דור שני לשואה, מספר לצוות שסביבו על אביו שלחם בגטו ורשה ובישראל נרתם לסייע לניצולים, אבל "בבית לא דיבר אף פעם על מה שקרה". משם פונים ל"נתיב הגבורה" שבלב ורשה - ציוני דרך ואנדרטאות קטנטנות, כמעט נעלמות במרחב האורבני: אנדרטה ליצחק קצנלסון, המשורר שלימים נודע כ"מקונן השואה"; אנדרטה לפאול פרנקל, מפקד הארגון הצבאי היהודי (אצ"י); אנדרטה לרב יצחק ניסנבוים, שהאמין בקידוש החיים ולא בקידוש המוות; וכמובן, האנדרטה ליאנוש קורצ'אק, המחנך שצעד עם ילדי בית היתומים שלו בשערי טרבלינקה. "כשמדברים על מעשי גבורה, אפילו אם זה לזרוק פרוסת לחם לילד בפינת רחוב, משהו בי אומר - בכל זאת הם נלחמו, בכל זאת הם אמרו, אנחנו כאן, אנחנו חיים", אומר אחד הקצינים סמוך לאנדרטאות הגיבורים.

ליד מילא 18, הבונקר שבו לחמו אחרוני מורדי הגטו, מקיימים טקס שמסכם את היום. יש מערכת הגברה מוכנה, יש דגלים, גם זר מושקע בצורת מגן דוד. בשש בערב, בוורשה הצפופה, הרוח מתגנבת בין בנייני המגורים שמסביב והקור מאבן את הגוף. 180 איש עומדים במדים, ללא מעילים, ומצדיעים לדגל ישראל שמונף מעל תל החורבות שנותר מהבונקר. אל"מ איציק שחר, מפקד בית הספר לתותחנים ומפקד צוות 1, שאחראי על הטקס היומי, מקריא את קורות קרובי משפחתו שנספו בפוגרומים האכזריים ברומניה ב?1941.

הטקסים של "עדים במדים" הם לא הכרח, אלא צורך אנושי. יש בהם מקום לפרוק רגשות ומחשבות. בביקור באושוויץ קצינה מקורס מ"פים מקריאה שיר שכתבה סבתה; קצין מודיעין במילואים ונגד בחיל הים בוחרים לשיר "מי האיש" מתוך תהילים, על רקע מגדל הכניסה המפורסם של בירקנאו. וחוסיין, קצין בגדוד הסיור המדברי של יחידת הבדואים, מעלה שם את דגל ישראל לראש התורן. המרקם הישראלי המתוסבך נראה פתאום בהיר לגמרי, במקום שבו הושמדו 12 אלף איש ביום.

בבית המלון, בערב, אחרי הארוחה החמה היחידה של היום, ההתכנסויות מתחילות להציף דילמות. למשל, השאלה הבלתי פתורה "איפה היה אלוהים". חלק מהמשתתפים חובשי כיפה, אחרים מצהירים על אתאיזם, וההבדלים בגישה ניכרים מייד. השיח נתקל לרגעים בקירות, בשתיקות. עידו (35), רס"ר במילואים בשייטת 13, לא דתי, אבל שאלת האמונה מטרידה אותו. הוא לא מבין כיצד אפשר להשמיד ילדים ואחר כך להמשיך הלאה לחיים רגילים. זה לו ביקור ראשון בפולין. הוא יליד גבעתיים, התגייס לשייטת באפריל 95', גר בכרכור. נשוי ואב לשלוש בנות. 120 ימי מילואים בשנה הופכים אותו למילואימניק בקבע ("ביום שישי אני חוזר מפולין ובראשון אני כבר מעביר גיבוש בשייטת"). סבו נולד וגדל בלובלין, ורוב משפחתו נספתה במיידנק. אביו, הוא מספר, אף חקר את השואה, בייחוד את המחנה הזה.

אנחנו יושבים למרגלות עמוד חשמל מחוץ למחנה, משקיפים על מיידנק מבחוץ: אנדרטת הענק שנבנתה בתקופה הקומוניסטית, "בית הרופאים" הלבן בשביל הכניסה, צריפי האסירים. ומאחוריהם וילות חדשות, אזרחיות, נושקות למחנה. דברים רבים מעסיקים אותו במסע הזה, הכל מקבל פתאום פרופורציות אחרות. "גם תרבות הריאליטי מטרידה אותי עכשיו עוד יותר", הוא אומר בשקט, "אחרי מה שעברנו, אני לא מבין איך אפשר ליהנות מזה שאנשים דורכים על אנשים". אנחנו אוכלים ארוחת צהריים חפוזה. עידו מספר שלקח מאביו כתובות בלובלין, אולי יזהה את מחוזות הילדות של סבא, את הגשר מעל נהר הבוג שממנו נהג לקפוץ אל המים ולשחות. "החלטתי לבוא לפולין דווקא במדים. זה היה חשוב לי גם בהיבט המוסרי. היה יכול להיות טוב להגיע לכאן עם סבא, אבל לצערי הוא כבר נפטר".

כלוחם ביחידת עילית הוא אומר שאין צורך לראות את הרוע הצרוף של המחנות כדי להפוך למוסרי יותר, זה עניין שטבוע בדנ"א של הלוחמים ביחידה. "במבצע חומת מגן נכנסנו לבתים פלסטינים וכל הזמן שאלנו את עצמנו איך צריך להיכנס לבית. מצד אחד, אם אתה זהיר מדי אתה עלול להיות בסכנה. מצד שני, יש בבית נשים וילדים, שהם בטוח לא אשמים במצב. הדילמות האלו עולות כל הזמן - לפני, תוך כדי ואחרי הפעולה. ובכל זאת, אסור לקחת דברים כמובנים מאליהם. צריך לחנך את הדורות הבאים של הלוחמים לשאול ולהתחבט, כי אלו הערכים של החברה שלנו".

מול התמונות והסיפורים, רובם חושבים, בשקט, כיצד הם היו פועלים. קודם כל כהורים, אולי כבנים, ואחר כך כבני אדם. ובכל זאת הם לובשי מדים, ובכל זאת יש להם אחריות כמפקדים וכפקודים: מהי הוראה בלתי חוקית? מהי הוראה בלתי מוסרית? כיצד חושבים לרגע על הפעולה המכנית? השאלות צפות בכל תחנה במסע. אחרי צפייה בנאום הצווחני של היטלר ברייכסטאג, שבו טבע את המושג השמדת העם היהודי, אל"מ דורון מור-יוסף מתחבט בינו לבין עצמו. זה קורה בשיחה הצוותית, עוד לפני המסע, באחת הכיתות הקטנות ביד ושם. הוא מספר שישב לאחרונה בקבוצת פקודות שבה נכחו הרמטכ"ל ושר הביטחון, והוא רק הירהר לעצמו אם יכול להגיע מתישהו יום, אי שם בעתיד, שבו שר הביטחון של מדינת ישראל יקרא לגרש את כל הערבים מארץ ישראל. "כשחשבתי על זה הבנתי שזה בלתי אפשרי, שזה טירוף", הוא אומר.

מור-יוסף (42) הוא מפקד מחוז הדרום של פיקוד העורף, ובמשלחת - מפקד צוות 2. הוא כבר היה במשלחת לפני שלוש שנים כמפקד צוות, והמחשבות אחרי המסע ההוא הביאו אותו לחזור. כמו כל חי"רניק ותיק יש בו תמהיל של רצינות והומור, הוא יודע לשבור את הקרח מול הקצינים בצוות, ולכן מתחבב עליהם במהרה. הוא התגייס לנח"ל ב?1988 כבן גרעין פלמחים, ועבר מגוון תפקידי קצונה עד לתפקיד סמח"ט. אחר כך היה ראש מטה עוצבת האש, וכעת, בפיקוד העורף, נאלץ להתמודד עם הרקטות של חמאס והג'יהאד האיסלאמי. כמעט לא הצטרף למסע בגלל סבב ההסלמה האחרון, אבל בדקה ה?90, רגע לפני שביטל, הגיעה הרגיעה.

בשיחות עם חברי הצוות שלו מור?יוסף מאתגר אותם, שואל שאלות, מבקש מהמפקדים לנסות להיכנס לנעליים של האנשים שחיו אז. ביד ושם הפתיע והעז לזרוק לחלל האוויר את טבח כפר קאסם. פתאום מדברים בצוות 2 על הזקנה הפלסטינית במחסום, מתייחסים למחוות קטנות של חייל מול אזרח פלסטיני, איך לומר בוקר טוב, ומה לעשות כשאין הנחות בהוראות. הניתוח עמוק, השאלות צצות כל העת. האם זה "הצבא המוסרי ביותר בעולם"? בדיוני הצוות זו לא עוד קלישאה חבוטה, אלא עניין מהותי, אישי, ולכל אחד יש מה לומר.
שלושה ילדים קטנים יש למור-יוסף, הגדול בן 7. הוא חושב עליהם לא מעט במסע הזה, אל מול הזוועה. "כנער בצופים תמיד ראיתי חשיבות בטקסים של יום השואה", הוא אומר. "פעם אפילו התעלפתי ליד נר הזיכרון באחד הטקסים". כמפקד צוות במשלחת חשוב לו "שהקצינים והמפקדים ייקחו איתם ליחידות את התובנות שהם מייצרים בפולין". כשהמשלחת נכנסת למיידנק, בשטח הפתוח והקפוא סמוך ללובלין, הוא שואל בקול: למי פה קר? "כשאף אחד לא ענה", הוא יאמר לי אחר כך, "הבנתי שהם מבינים".

מחנה ההשמדה מיידנק הוא צירוף של כל ביטויי הרוע. כאן, להבדיל ממחנות רבים אחרים, הכל נשתמר: תאי הגזים ותקרותיהם המוכתמות, צריפי העובדים, דרגשי השינה שעליהם הצטופפו שלושה אסירים. המשרפות, שלצידן אמבטיית הסאונה ששימשה את מפקד המחנה, קארל אוטו קוך. והר האפר, שבע טונות של אפר אדם, שנאסף לאחר שחרור המחנה. אחרי הביקור במשרפות, הצוותים פורשים הצידה ומנסים לעכל. זהו להם מפגש ראשון עם הפלסטיקה של ההשמדה, אחרי שיום לפני כן ביקרו בטרבלינקה זרועת האבנים, הדוממת. רבים מדליקים נרות על אלונקות הכבשנים, מצלמים ללא הרף. הפתעה ממתינה לכל משתתף בצוות: מכתב או חבילה מהבית שהוכנו מראש, בסוד, ביוזמת המשלחת. דף קטן עם ד"ש מהאישה, קופסה עם תמונות של הילדים. רבים מהקצינים מזילים דמעה כבר בשורה הראשונה של המכתב, ממהרים לשלוח הודעה כתובה או להראות לחבר שלצידם.

בטקס הקפוא, החצוצרה של יואב מרעידה את כולם. הוא בגבו להר האפר, וחוץ מהמשלחת, נקבצים מסביב חרדים, בני נוער חילונים ותיירים פולנים. יואב הוא חצוצרן בתזמורת צה"ל, תפקידו לנגן את התוגה הצבאית הרשמית בטקסים, אבל גם להרקיד את האנשים במעגל ספונטני בבית הכנסת בקרקוב. יום לפני כן, ביער לופוחובה, במקום שבו נרצחו 2,500 יהודי העיירה הסמוכה טיקטין, יואב התחבא מאחורי אחד העצים המחטיים. כשהמשלחת צעדה פנימה בשורה סדורה, שמאל-ימין חרישי, הוא פצח לפתע בנגינת "העיירה בוערת", שכתב מרדכי גבירטיג לפני שנרצח בגטו קרקוב. הצליל החם של החצוצרה התפשט במהירות באקוסטיקה המצמררת של היער. הולכים ובוכים. אחר כך נוגן בצעקה דקה גם "פונאר", המנון נרצחי היערות של שמריהו קצ'רגינסקי מגטו וילנה. "שקט שקט, בני, נחרישה", מילמל מישהו את מילות השיר. עד שנעמדו מול קברי האחים, ואז יש רק דממה.

אחרי היציאה מהיער ניגשים המפקדים ליואב. "ריגשת אותי, בכיתי", אומר לו נגד מבוגר מחיל האוויר. יש במשלחת תמהיל מנצח - אנשי צבא שבשיגרה לא היו נפגשים, מתחברים פתאום לשיחת אוטובוס ארוכה. אל"מ כ', טייס קרב וראש מחלקת הדרכה בחיל האוויר, מפקד צוות 3, מדבר בשבחי הרבגוניות הזאת, ש"גורמת למגוון של תובנות שאנשים ייקחו מכאן ליחידות". הוא עצמו הגיע לכאן תחת שני כובעים: מפקד צוות, אבל גם בן שכול. אביו, טייס קרב ומפקד טייסת אף הוא, נפל ביום הרביעי של מלחמת יום כיפור, כשמטוסו נפגע מעל תעלת סואץ. כ' היה אז ילד. רק בטקס בבית הקברות ברקוביצקי מתגלה לאנשי הצוות שלו סיפור הנפילה של אביו, עד אז העדיף לא לחשוף אותו. "לא רציתי לקחת למשפחות השכולות את המקום שלהן", הוא אומר בשקט, כמה ימים לאחר מכן. "אחרי הטקס אנשים מהצוות מיהרו לפנות אלי, אז סיפרתי להם על הרקע האישי שלי". כראש מערך רגיש במטה חיל האוויר הוא נדרש לאחרונה לא מעט לסוגיית האיום האירני. בשיחות הליליות של הצוות שלו הנושא עלה לא פעם. "דיברנו על אירן, לא בשאלה אם נכון לתקוף שם אלא בהקשר של לקיחת גורלנו בידינו", הוא אומר.

בבית המלון בוורשה, תחת המולת בני נוער שחזרו מביקור בטרבלינקה ופורקים את החוויות באמצעות התחברות מאסיבית לרשת האינטרנט במלון, מספר אשר בר?און לאנשי המשלחת על בנו, סמ"ר יניב ז"ל, אחד מארבעת ההרוגים הראשונים של מלחמת לבנון השנייה. "יניב אהב את המדינה ואת הדגל בצורה יוצאת דופן. הוא חלם להיות פקח טיסה, אבל עם פרופיל 97 שובץ לשריון, לגדוד 82 של חטיבה 7. בצוות הטנק שלו היו שני עולים חדשים, ויניב התנדב ללמד אותם היסטוריה ישראלית. כשהגדוד הוצב לתעסוקה מבצעית בקו הכחול, על גבול לבנון, יניב בקושי יצא הביתה. אבל הוא היה תמיד אופטימי.

"ב?12 ביולי 2006, לאחר חטיפת אהוד גולדווסר ואלדד רגב, הטנק של יניב היה בין הראשונים שנכנסו לתוך לבנון, בניסיון לעצור את רכב המילוט של המחבלים. הטנק עלה על מטען גחון גדול, ויניב נהרג במקום, עם שלושת אנשי הצוות האחרים: סמ"ר שלומי ירמיהו, סמ"ר גדי מוסייב וסמ"ר אלכס קושנירסקי".
אשר אומר שקצת התלבט לפני שנענה בחיוב להצעה של קצינת הנפגעים להצטרף למסע. האבל עדיין טרי. רעייתו נמנעת ממגע ישיר עם אנשי צבא, אך עודדה אותו להצטרף למשלחת. לאחר הביקור בטרבלינקה, שהסתיים בטקס משותף עם תלמידי תיכון בן צבי מקריית אונו שביקרו במקום, הוא אומר לי: "זאת הפעם הראשונה מאז שיניב נפל ששרתי את התקווה". אנשי המשלחת מתייחסים אליו בחום. "זה הגיע למצב שאני צריך להגיד לאנשים באוטובוס שאני יכול לסחוב לבד את המזוודה שלי, שהם לא צריכים לסחוב בשבילי", הוא מחייך.

מפקד המשלחת, תא"ל (מיל') אהוד גרוס, אומר שנוכחות המשפחות השכולות תורמת מאוד, כיוון שהחיבור של השכול במסע הוא ייחודי. גרוס, לשעבר קצין חינוך ראשי, מחזיק גם במוניטין מרשימים בחיל השריון: בששת הימים לחם בגולן כמ"מ בחטיבה 8. ב?73' השתתף בקרב בחווה הסינית וראה את איש צוות הטנק שלו נהרג. מאוחר יותר כיהן כנספח צה"ל בתאילנד, וכשהתמנה לקצין חינוך ראשי מיהר להוסיף לחיל את הגדנ"ע. הוא מאמין בחינוך, מאמין בנוער, ו"בגלל זה אני מודאג מהירידה בשיעור הנכונות להתגייס לצה"ל". בטרבלינקה הוא זה שמיהר לחבר את המפקדים עם תלמידי התיכון. גרוס הוא איש תרבות. מנגן בפסנתר, מחזיק בתואר אמן בשחמט. כשניהל את התזמורת הסימפונית של ראשון לציון התעקש לנגן את ואגנר וחולל מהומה. "בעיניי, מרגע שהמוסיקה יצאה מעטו של ואגנר היא כבר לא היתה שייכת לו", הוא אומר ועיניו נוצצות. הקונצרט עבר עם הפרעה מינורית, ו"גם זה היה ניצחון על הנאצים".

בביקור באושוויץ-בירקנאו, ביום האחרון של המסע, הניצחון מקבל פנים אחרות. גרוס צועד שלוב ידיים עם עד המשלחת, חיים קוז'ניצקי, שהגיע לאושוויץ כנער וממנו התגלגל למחנות שונים, עד שזכה לשחרור המיוחל אחרי מסע מתיש על מעבורת בים הבלטי, בחברת אנשים גוועים. המשלחת נכנסת למחנה בשלשות, בצעדים מדודים. קולו של הרס"ר, רמי לוי, נותן את הקצב. לפתע נעצרים באמצע מסילת הרכבת, וכולם מסתובבים לכיוונו של קוז'ניצקי. בהינתן האות 180 עדים במדים מצדיעים לעד שהיה שם, ששרד כדי לספר.

קוז'ניצקי, למרות גילו המתקדם, שומר על רוח טובה והומור כמעט שחור, גם כשהוא מדבר על התלאות והזוועות שעבר. באחד הצריפים הטחובים בבירקנאו מתגודדים סביבו כל חברי המשלחת, והוא מספר להם את סיפורו במשך שעה ארוכה. גם כשהוא מסיים, והצוותים ממשיכים לטקסי "לכל איש יש שם" עם פתקים שבהם שמות שאספו ממשפחותיהם, מלווים אותו קצינים אחדים. רוצים לשמוע עוד.

גרוס אומר שאנשים כמו קוז'ניצקי נעלמים לאיטם מהנוף הישראלי. כבר עכשיו, מספרים ביחידת "עדים במדים", קשה לגייס עדים למשלחות שיוצאות בדצמבר ובינואר, משלחות החורף הקפואות. "בעוד עשורים ספורים צפויים להיפרד מאיתנו אחרוני ניצולי השואה", פותח גרוס את נאומו לצד המשרפות. "או-אז תהא חובה לכתוב את הגדת השואה.

"כן, כהגדת הפסח. הגדה שתספר מדור לדור על אנשים רגילים, שהצדיעו במועל יד לאיש שבצעירותו היה אושפיז בבתי תמחוי יהודיים... אותו אדולף היטלר, שקבע כי יש בני אדם שאינם משתייכים למשפחת האדם וכי עליהם להיכחד. וביושבנו, ובשבת בני בנינו, אל ליל סדר השואה, נטעם פת קיבר ונשתה לגימת מים לזכר ההרעבה במחנות ובגטאות ונספר על אובדן התום והתמימות, על חשכת לב אנוש, על אטימות הרגש ועל אפלת הנשמה, ועל בני אדם כמונו, רגילים אך לא פשוטים, כי לא פשוט להיות בני אדם. "נספר על גורלם האומלל, אך גם על גבורתם, שהביאו תובנה שהובילה לתקומה. נספר כיצד, על האדמה שבה ניסו לכלותנו, היינו עומדים כואבים ומשתוממים, אך גם זקופים וחדורי גאווה. ונספר איך שרנו את המנון מולדתנו והנפנו בגאווה את דגל מדינתנו, באתרים שבהם ניסו לכלותנו".