אתה יכול להיות אבא שלי?

אפריל 1944. באזור הספר מונקז', השייך להונגריה, משפחת גוטמן מתנהלת כהרגלה. ההורים מפעילים את המאפייה המשפחתית, ולולק בן ה?3 ישן בזמן שאחיו התאום מנדלה מציץ מהחלון. את השקט מפר רעש המגפיים של חיילים במדים שחורים המתקרבים אל הבית.

מנחם בודנר (71) - מנדלה - נזכר: "אמא היתה בחצאית פרחונית ירוקה ואבא כל הזמן פתח וסגר מגירות בשידה כשהם צעדו לכיוון שלנו. אני זוכר אותם רק כדמויות, לא ממש את המראה שלהם. אבא גבוה ורזה. לאמא היה שיער בלונדיני מגולגל. עד היום אני לא יודע או זוכר את שמם הפרטי, אלא רק שקראו לנו משפחת גוטמן". מאותו רגע שבו נלקחה כל המשפחה מביתה, בודנר מודה שהזיכרון שלו חי ונושם דרך החלומות שחלם מאז, למשל שהוא ולולק עם אמא ואבא ברכבת. "אבא הניף אותי על הכתפיים. הייתי מעל כולם והיו המון אנשים. זהו. הזיכרון הבא שלי הוא כבר במחנה. באושוויץ", מתחיל בודנר לבכות.

ובאושוויץ, לאחר שהופרד משאר בני המשפחה שלו, עמד מנדלה הקטנצ'יק בתור ארוך לקבל מספר. "אני, ילד קטן, תפסו לי את הידיים ושמו לי מספר - 7733 A. כבר לא היתה לי אמא ליד שתחבק אותי וגם לא אבא. ואיפה היה לולק, האח התאום שלי?" מתרגש בודנר, "אני זוכר את הדברים דרך החלומות שלי. לפעמים מופיע שם משטח בטון וקצת משחקים. בעיקר המון ילדים. ואני, כל כך קטן, הפכתי להיות אחד מתאומי מנגלה. בדיעבד אני יודע שזה מה שהציל את החיים שלי. שהשטן הזה, ד"ר יוזף מנגלה, לקח אותי אליו לניסויים שלו. אני לא זוכר אותם אלא רק בחלומות".

לא קל לחיות את ההיסטוריה דרך חלומות, אבל בודנר מתמודד איתם, למעשה, כל חייו. הם חוזרים אליו בלילה כדי להזכיר לו מיהו. "היה לי חלום קבוע שבו תמיד הופעתי כמספר; ואם אני לא מוצא את המספר הסידורי שלי, אם משהו משתבש בדרך, אז קורה משהו נורא מפחיד. תמיד יש לי פחד בחלומות שאני לא מוצא את מקומי, ואז משהו לא בסדר איתי", הוא מדגיש את עוצמת השפעת החלומות על חייו.

עם זאת, גם עדות חיה מאושוויץ פגשה בו, כדי לספר לו על רגע אחד מצמרר במיוחד. "היתה איתי במחנה נערה בשם בלה שהיתה אז בת 12, וכביכול היא ונערות אחרות היו צריכות לשמור עלינו, הילדים הקטנים", בודנר נרגש, "אחרי המון שנים נפגשנו ביד ושם בכנס של תאומי מנגלה והיא סיפרה לי איך יום אחד ד"ר מנגלה שאל אותי מה השם שלי. הסתכלתי עליו ואמרתי מנדלה. הוא חשב שאני אומר מנגלה, ונתן לי סוכרייה". קשה לבלוע את הרוק. תשעה חודשים היה מנדלה באושוויץ - עד ינואר 1945 - ואז שוחרר המחנה. הוא היחיד ממשפחתו ששרד את הזוועה, הוריו ואחיו לא שרדו. והנה עוד זיכרון מציף אותו: "אני זוכר שביום האחרון במחנה ראיתי איש אחד בא לקראתי. לא הכרתי אותו, אבל פניתי אליו בשאלה: 'אתה יכול להיות אבא שלי?' הוא הרים אותי על הידיים ולקח אותי מהמחנה".

בודנר בוכה, ונזכר איך האיש הטוב השאיר אותו במשך שנה בידי משפחה פולנית עד שיום אחד חזר: "הוא נשא לאישה צעירה בת 19 והחליט להשיב אותי אליו ולגדל אותי כבנם. זה היה מאוד מרגש". מנדלה הקטן התחיל להתרגל לחייו החדשים עם הוריו המאמצים, משה ולולה, שהשתקעו בעיירה בגרמניה. ובכל זאת, משהו בו לא נרגע. "אמא, כך קראתי לה מהרגע הראשון, היתה מאוד חמה ומפנקת. גם אבא היה טוב אלי והבית היה בית חם, אבל אני לא הפסקתי לשאול את עצמי שאלות. הייתכן שאלו הוריי? ואיפה אח שלי? לא הפסקתי לחשוב עליו", בונדר פורץ שוב בבכי.

גם אחרי שהמשפחה עלתה ארצה ב?1949, מנדלה קיבל אהבה. "ההורים נתנו לי הכל, אבל אני, בנפשי פנימה, לא ידעתי מרגוע. לא שיתפתי אף אחד", בודנר נסער ומתקשה להירגע, "מהרגע שאני זוכר את עצמי, החלומות הקשים לא הירפו ממני והייתי איתם לבד. סבלתי מהם קשות בגיל הנעורים, והם השפיעו על כל חיי. התחלתי לפחד מהשינה. הייתי מרגיש שאני נחנק. הייתי קם בלי שאף אחד היה מרגיש והולך לטייל, עד שהייתי ממוטט מעייפות. הייתי נרדם באמצע הלילה".
למה לא שיתפת את ההורים?
"פחדתי שיחשבו שאני לא נורמלי. פחדתי ששוב לא יהיו לי אבא ואמא".
רק בגיל 22, יום לפני חתונתו, גילו לו הוריו המאמצים של בודנר את האמת שכבר חש בה. "אבא סיפר לי לראשונה איך שאלתי אותו אז במחנה אם הוא יכול להיות אבא שלי. היתה לי הקלה גדולה אחרי השיחה עם ההורים".

אבל החלומות לא הירפו. "הם לא עזבו אותי אף לא ליום אחד. הייתי קם, יושב שעות מול הים ושואף אוויר. זה הרס לי את חיי הנישואים ופגע בי מאוד. הייתי קם רצוץ בבוקר אחרי מעט שעות שינה והולך לעבוד. בסוף כמעט השתגעתי. רציתי להתאבד".

ודווקא בנקודת השפל הזאת החלטת לבקש עזרה. "הלכתי לאברבנאל, עם הפרישה שלי לפנסיה, ושם הופניתי ל"עמך", המטפל בניצולי שואה". חני אורון, עובדת סוציאלית קלינית, מנהלת סניף "עמך" בתל אביב, נזכרת בבודנר: "בעבודה שלנו עם הניצולים, שרבים מהם הם ילדי שואה ותינוקות שואה, המטרה היא להביא אותם עד למקום של הכאב, לפתוח ולטפל". בודנר מחייך: "בטוב ליבה ובמקצועיות שלה חני נתנה לי עולם שלם. שמעתי סיפורים קשים ופתאום חשבתי לעצמי שהסיפור שלי קל מדי. זה הכניס אותי לאיזון. הרגשתי שאני מתחיל להירפא".

ועכשיו החלומות כבר לא מבקרים תכופות. בודנר נהנה מנכדיו ומחיי שיגרה. עם זאת, נותר לו עוד חלום אחד שהוא רוצה להגשים. "הייתי רוצה לדעת מה עלה בגורלו של אחי לולק. יש לי ספקות אם עוד נספיק להיפגש בעולם הזה, אבל הלוואי שהוא יקרא את הכתבה הזאת ויופיע כאן אצלי. טוב, זה באמת חלום אמיתי".