קיץ 1945. מצעד צבאי מפואר צועד ברחובותיה הראשיים של פראג, כשהוא מוקף בהמוני אנשים המאושרים מניצחון כוחות האור על האופל. בחור יהודי צעיר, שריונר במדים, מסיים את צעידתו ואץ לביתו לראות את משפחתו שלא ראה כבר שנים. הוא זוכר את הכתובת בדיוק רב ומדמיין כיצד יחבק את אמו ואת אחיו שהשאיר מאחור. השלט על הדלת מבשר לו רעות - במקום לראות את שם משפחתו הוא רואה שם גרמני, לא מוכר. הוא דופק בדלת וזקנה גרמנייה פותחת ושואלת לרצונו. ואז ברגע אחד הוא מבין כי הרע מכל קרה - משפחתו אבדה לו.
הבחור הזה הוא סבא שלי ז"ל. הוא נולד בשם הירקה (שאחר כך שונה ליהודה) בפראג ב-1924. מצד אמו היה קשור בקשר דם קרוב למשפחת קפקא. בגיל 16, אחרי כמה שנים בתנועת בית"ר, החליטו הוא ובן דודו קורט לעלות לארץ. כשעזבו את משפחתם, לא ידעו שזאת הפעם האחרונה שיראו אותה. ספינת המעפילים "פאטרייה" אספה אותם בחוף הים הכספי, בדרך לפלסטינה, ועל סיפונה נתפסו כשהגיעו לנמל חיפה.
הבריטים העבירו אותם למחנה המעצר עתלית, ולאחר ששוחררו ממנו התחילו לעבוד בעבודות מזדמנות. כשהבינו כי מלחמה כוללת מתרחשת בעולם, רצו השניים לחטוף פיסת היסטוריה משלהם והתגייסו לצבא הבריטי. הם עברו טירונות ביריחו, וסבי הוצב כאיש תחזוקה במצרים. במסגרת זו זכה להילחם אף בקרבות שקדמו לאל עלמיין. אך כשהרגישו שתרומתם אינה משמעותית מספיק, החליטו השניים לעלות על ספינה ולהפליג לאנגליה הרחוקה.
ראוי שנוקיר תודה לניצולים ונאפשר להם להזדקן בכבוד
לאחר הפלגה ארוכה, שהקיפה את כל אפריקה, הגיעו לבסוף לאנגליה ומיהרו להתגייס לכוח חדש - הבריגדה הצ'כית בצבא הוד מלכותה. סבי החליט שהוא רוצה להצטרף למרכז הלחימה ובחר להיות שריונר. יועד לו התפקיד טען-קשר - אגב, זה היה גם תפקידי בצבא - והטנק שעליו נלחם היה הקרומוול, שהוא הטנק המוטבע על סמל חיל השריון.
אחרי תקופת האימונים הארוכה, כשנחת בחוף בפלישה לנורמנדי, לא ידע שבסוף המסע יחזור בריא וכמעט שלם (חירש חלקית) אל ביתו שבפראג כחייל מעוטר ושבע קרבות. בפראג הוא הכיר את סבתי, וכשקמה המדינה היה ברור להם שאין להם מקום אחר, ולכן עלו ב-49' למדינה שרק קמה שנה לפני, והקימו את ביתם בכרם מהר"ל שלחוף הכרמל.
סבי ז"ל הוא לא ניצול שואה, הוא גיבור מלחמה שרק "במקרה" (כך העיד על עצמו), הגיע לאן שהגיע ועשה את מה שעשה. את אימי השואה חווה דרך אובדן משפחתו ודרך סיפוריה של סבתי, שעבדה בכפייה במחנה עבודה גרמני. לפני כשבועיים, בערב ליל הסדר, נפטר סבי בשיבה טובה בגיל 88, כשמשפחתו מקיפה אותו וסועדת אותו ברגעיו האחרונים. את השנים האחרונות עבר כשהוא חולה במחלת האלצהיימר, אך הוא זכה, וצאצאיו דאגו לו ושמרו עליו כעל בבת עינם למרות המחלה הקשה.
חשוב לדעת כי לא כל ניצולי השואה זוכים ביחס שכזה. בינינו נמצאים אחרוני ניצולי השואה שמאריכים ימים ומגיעים לגיל מופלג, לעשור התשיעי לחייהם ואף יותר. הזיקנה ומחלותיה מכבידות עליהם ולא לכולם יש משפחה תומכת ודואגת. חלקם עריריים ואין אפילו מי שיתעניין בשלומם. זוהי לא דרך לסיים חיים, כשכובד ההיסטוריה הציונית מוטל על שכמם. בזכות סבלם ומאמציהם אנו נמצאים פה וראוי שנוקיר על כך תודה. לכן מן הראוי שיזדקנו בכבוד ובאופן הנעים ביותר שאפשר.
אז אם אתם שומעים או רואים ישיש בסביבתכם, שכן, או קשיש אחר ברחוב, גשו אליו, שאלו לשלומו ועיזרו לו במה שאפשר. זה אולי ייראה לכם דבר פעוט, אך בכך אתם גומלים לו חסד לאין שיעור.