לליברלים שלום. צמד המשחקים של צ'לסי וברצלונה לא ישודר בישראל. לא בערוץ הספורט, ולא באחד הערוצים של הוט או של יס. זאת אומרת, אני מניח שתוכלו לראות את המשחקים בערוצים אחרים שאין בהם סרטים בשחור-לבן או בכאלה שאין בהם נר זיכרון העומד סטטי ולצידו רשימת הנופלים. הנה, היום בזכות האינטרנט אין בעיה טכנית, שכן לכל אחד יש הקשרים המסועפים שלו עם מסך הטלוויזיה האישי, ובאמת, כשממילא חיבור פשוט הוא שמקשר את המחשב למסך הפלזמה, הדברים הם כמו שהם: אפשר לצפות במסך הטלוויזיה גם אם הדבר אינו משודר באמצעי המדיה הזה.
עכשיו, לאחר שפרסנו - או יותר נכון ביטלנו - את אי האפשרויות הטכניות לצפות במשחק, אפשר לדבר על הפן המוסרי של אי צפייה בידורית בערבים דוגמת יום השואה או יום הזיכרון, שהרי אם פעם השאלות היו טכניות, אז היום, דווקא עם השנים ועם הקידמה, אפשר לדבר על המוסר. לכאורה, מעין סתירה, שכן ככל שהעולם מתקדם והופך למודרני (מודרני מדי, יש לומר), המוסר ותפיסתו נבעטו מהשיח היומיומי, אבל דווקא כאן ודווקא עכשיו אפשר להעלות את הדיון הזה בצפייה טלוויזיונית או בהנאות בידור כאלה או אחרות בימי זיכרון שכן השטח נקי לדיון; שום דבר שטכנית נכפה עליך כביכול (החשכת ערוץ טלוויזיה) לא יכול שלא לקבל פתרון.
יש שברים חשובים יותר ממשחק כדורגל
הדברים פשוטים. יש לנו בתוך שבוע אחד יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי צה"ל. שני ימים חשובים לעם היהודי, לדתיים ולחילונים.
ימים אלה הם למעשה "חג" חילוני, ומירכאות אלה תפקידן להדגיש לקוראים שגם שיח דתי אין כאן הפעם. זאת אומרת, האפשרות לצאת, כמעין הרגל קבוע, נגד כפייה דתית כביכול ביום זה, גם היא מתבטלת.
ולמרות כל זאת, כמה מכם, ליברלים-חילונים, הזדעקתם בשבוע האחרון כשהבנתם ששני משחקי הכדורגל שהוזכרו לעיל לא ישודרו. שני משחקים ברצף, שבוע אחרי שבוע, של אותן קבוצות, בית-חוץ. לא רק זאת, אלא זאת - אחת הקבוצות, ברצלונה, נחשבת לקבוצה "ישראלית", מעין בון טון שכבר לא שייך ליודעי חן ולשרופי כדורגל, אלא לכל ישראלי המכבד את עצמו, ומשם, כערך נלווה לכך, כמו כל "נושא ישראלי" אחר, אותו אוהד כבר בכלל לא מסוגל לעכל איך ישראלים אחרים יכולים בכלל לאהוד קבוצה אחרת באירופה.
ובכן, לא יקרה דבר אם המשחקים לא ישודרו. יש דברים חשובים יותר - העבר שלנו המתקשר להווה ולעתיד.
כמה ימים כבר יש לעם הזה לא לזפזפ את מחשבתו, להיזכר, לכבד, להבין, לא למרוח לינקים על קירות משל היו טיוח סוגר שיח.
הוויכוח כאן הוא לא על חופש הדיבור, לא על דמוקרטיה וכיוצא בזה, נושאים אשר אנשים נתלים בהם, אך בו בזמן בעצם משתמשים בהם כבעלה תאנה. לא. העניין הוא לאן אנחנו הולכים מכאן. בזמנים מסוג זה, כל נקודה יכולה להפוך לנקודת שבר, לסממן עתידי.
אתם יודעים מה? בואו נלך עם שפת הכדורגל: כמה ימים יש לעם הזה לשחק ולא רק בשביל התוצאה, אלא רק בשביל ללמוד?