לעצור את ההכחשה מבית

מנהג חדש ותמוה בא למדינה. בשנים האחרונות גוברים הקולות המבקשים לבתק את לקחי השואה ממדינת ישראל, או לפחות לעמעמם עד כלות. בבחינת אל תעירו ואל תעוררו.

לא מדובר במכחישי שואה, חלילה, מזן מחמוד אחמדינג'ד והאירופאים שקדמו לו. אמנם היתה שואה, אבל אנו מתבקשים לא להפיק ממנה לקחים של ממש. לא לנסוע לאושוויץ ולא להניף בה את דגל הכחול-לבן ולא לטוס במדי צה"ל מעל לתאי הגזים והמשרפות, ולדמוע חרישית רק בבית, ובכלל - לפי המטיפים החדשים - שדה הקטל הנורא מכולם שידעה ההיסטוריה הוא יותר טרגדיה אנושית מאשר יהודית. לא מכחישי שואה. רק זרזי דעיכתה בתודעה הלאומית.

מעמעמי השואה מטיפים לנו לרחק מזכרה ולהצניעה בשם בטובתנו. לבל נהיה נוירוטים. כדי שנשתחרר מהטראומה. על מנת לחסוך מאיתנו שלב לאומני מדי, שעלול לתפיסתם לפגוע בתהליך השלום עם הפלסטינים.

לטעמם, העמעום יביא רווחה לנפשנו המיוסרת. כדי שלא ניצמד לקריאה כי "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותנו". לבל נדבק בהרגל להחזיק את נשקנו דרוך ביד בלי לשומטו אף לא לדקה.

למרבה התמיהה, ישראלים רבים מגיבים בהכחשה. לא, הם משיבים, הם אינם עושים כן. הם אינם מיישמים את לקחי השואה ביום החול של ישראל. זו גישה שגויה.

כן, אנחנו מיישמים. מלמדים את בנינו ונכדינו, שיהודי חייב להתהלך בשבילי ארצו וברחבי העולם עם נשק צמוד; שהגנת ישראל היא ערך אנושי ולא סגידה למיליטריזם כפי שהם מנסים לטעת שקר זה במוחם של ילדינו; שזכותנו לחיים קודמת לכל, אבל הפקנו מהשואה גם את הלקח שכל הפעלת כוח חייבת להתבצע במשורה, כרע במיעוטו, ככורח בלבד.

מי שמבקש לסלק את השואה משער בת רבים, מי שרוצה כי תצטנע בבתים פרטיים בין חדר השינה למטבח, מי שטוען כי אינה רלוונטית עוד במציאות של 2012 - מתעלם ממצבם הקבוע של היהודים. השואה הוכיחה הן את צדקת התפיסה הציונית והן את העובדה כי בוששה להגיח אל ההוויה היהודית בגולה. היא ראיה חיה-מתה למשגה הנורא של החרדים והבונדאים והקומוניסטים, שלא הבינו כי ליבת ההצלה מעוגנת בחיים ריבוניים במולדת.

ליל השואה הנפתח היום ברדת החשיכה אינו יום זיכרון לקורבנות בלבד. הוא תזכורת פעילה, שבהיעדר דריכות עלולה התופת לפקוד אומה גם במולדתה. יש דמיון רב ושוני מהותי בין מה שאירע שם לבין מה שהתרחש כאן. כאשר נשא משה דיין את היפה בהספדים על קברו של רועי רוטברג, שנרצח בידי פלשתינים בנחל עוז על גבול עזה, ואמר כי "בלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית" - הוסיף נדבך לדילמה היהודית, שלא החלה בדגניה ובנהלל אלא ראשיתה בארצות הארורות. בהבדל יחיד ומכריע, שכאן תלוי גורל היהודים בהם בלבד, וביכולתם להפנים את מה שאירע ביבשת ההיא.

כפי שאי אפשר לו לעם היהודי להתבסס כאן בלי זכות הקניין במערת המכפלה לפני 3,800 שנים - כך לא ניתן לדלג ממנה לדגניה ולנהלל. החוט המשולש לא יינתק - במערה, בתא הגזים, בבסיס צה"ל. מכאן החובה להקפיד כי העם היהודי היושב בציון לא ישעה לעצת אחיתופל המודרנית לשמוט אחת מן החוליות.