יום השואה: המעיל של יצחק, בנו של אבא

דודתי אטה, אחות אבי ז"ל, התקשרה אלי לפני פסח וביקשה להיפגש בדחיפות. היה לה, לדבריה, סיפור משפחתי שיעניין אותי. סיפור מימי השואה שהיא מעולם לא סיפרה לי. עוד באותו יום הלכתי לשמוע את הסיפור הלא ידוע.

באוגוסט 1941 נאלצו יהודי קובנה שבליטא להיפרד מבתי המגורים שלהם, ליטול מעט מיטלטלים ולעבור לגטו שהוקם ברובע סלובודקה. בני משפחתי עברו להתגורר בצריף מט לנפול ברחוב דבארו 26. החיים בגטו היו קשים, בתוך זמן קצר נרצחו אלפי יהודים. למרות האימה, היהודים בגטו הצליחו לשמר מערכת חיים סבירה, לרבות פעילות חינוכית ותרבותית.

אבי נישא לפני המלחמה. בעת שפרצה המלחמה נולד בנו יצחק. על בנו של אבי נודע לי במקרה כעבור שנים באמצעות חיפוש אקראי בדפי עדות של אתר יד ושם. אבי ובני משפחתו ששרדו מעולם לא סיפרו על אחי ועל אשת אבי. הם הוטמנו במגירת זיכרון שמעולם לא נפתחה בפניי.

אבי ואשתו עבדו בשנות הגטו בעבודות מזדמנות. דודתי אטה גידלה את יצחק הקטן. ליום ההולדת השלישי, אבי הצליח לצאת מהגטו, לחזור לקובנה ולקנות לילד בשארית כספו מעיל עור בצבע חום עם כפתורים מוזהבים. בחשכת הגטו חגגו בני המשפחה את יום ההולדת. בעת ששרו שירי יום הולדת ביידיש לא העלו על דעתם שזהו יום ההולדת האחרון שלו.

אבי היה גאה במעיל החדש. בכל הזדמנות דאג להלביש את יצחק במעיל ולטייל איתו ברחובות הגטו. גאוותו היתה על כך שהצליח לעורר בימי האימה חיוך של שמחה אצל העוברים ושבים למראה הילד הצועד ברחובות הגטו עטור במעיל עור.

לקראת סוף חודש מארס 1944 התרחשה בגטו האקציה הקשה מכולן - אקציית הילדים. קלגסים גרמנים לצד משתפי פעולה ליטאים ואוקראינים עברו בין בתי הגטו בחיפוש אחר ילדים יהודים. במחבוא טחוב בעליית גג התחבאו דודה אטה ויצחק הקטן, לבוש במעיל העור עם הכפתורים המוזהבים. אמו של יצחק שמעה במקום עבודתה כי הגרמנים לוקחים את הילדים. היא רצה הביתה, בדרך הספיקה לראות ילדים מועמסים על משאיות. היא חששה שגם יצחק בין הילדים שנתפסו. היא נכנסה הביתה כרוח סערה וכששמעה את בכיו של יצחק - צווחה בהיסטריה, "הוא כאן, הוא כאן". דודה אטה סיפרה שבלילות מסויטים היא עדיין שומעת את קול הצעקה הנוראית.

שמחת ההצלה לא ארכה אפילו שעות. למחרת פשטו הגרמנים על בתי היהודים בליווי שוטרים יהודים. הפעם הם מצאו את יצחק ואת אמו. הם ניסו להוציא את הילד מידי אמו בכוח, אך היא סירבה בתוקף. אחד השוטרים היהודים הציע לה, ביידיש, לעזוב את הילד מכיוון שגורלו נגזר. האם סירבה להרפות, ובסופו של עימות קצר גם היא הועלתה על המשאית.

אבי, ששמע את ההמולה, הגיע חנוק אל הצריף. הוא הספיק לראות את אשתו ואת בנו יצחק על המשאית הולכים ומתרחקים ממנו. מרחוק היה יכול רק לזהות את המעיל החום עם הכפתורים המוזהבים שקנה ליום ההולדת. המשאית הובילה את אשת אבי ואת יצחק (הי"ד) אל הפורט התשיעי, ושם נרצחו בדם קר.

דודה אטה סיימה את הסיפור ועיניה התמלאו דמעות. אז הבנתי מדוע אבי ז"ל מעולם לא קנה לי בגד חדש. "בגדים קונים עם אמא", הוא היה אומר ללא כל הסבר.