האירופאים הפרו-פלסטינים, שהתייצבו מול צה"ל בבקעת הירדן בואכה יריחו, אינם נראים כצופים נלהבים של הטור דה-פראנס. לא האופניים הביאו אותם למזרח התיכון אלא רצונם להטריד את צה"ל ולהכביד עליו בניהול החיים התקינים באזור.
אין תשובה בהירה אם פעילותם מותרת או אסורה. בסופו של דבר ישראל תובעת מהפלסטינים להימנע מאלימות ומטרור. על כן, אף שהם זרים, היא חייבת להניח להם מרווח מסוים להביע את דעתם בהפגנות ובקריאת סיסמאות ובהנפת דגלים. רק שבמהלך האירועים בשבת היו, כנראה, גם שעתיים של קטטות כלשהן. אם לא כן - כיצד נשברו אצבע או שתיים בכף ידו של סגן אלוף שלום אייזנר?
הקצין נפל בפח הפרובוקציה. אפשר שהעייפות והלאות והעומס הממושך הכריעו אותו. אפשר שבעתיד הקרוב, בהגיע מועד ההכרעה לגבי עתידו בצה"ל, יוכל להציג את כל אלה כ"אבל" וכ"אולם" וכ"אך" אחד גדול כדי לצבור הבנה למצב הנפשי והגופני אשר הביאוהו להלום בקת נשקו האישי בפניו של הצעיר המעצבן מדנמרק אנדריאס איאס.
מקומו של אייזנר אינו בצה"ל
אבל ה"אבל" הראשון הוא שהתצלום - ערוך ומשודרג ומצונזר ככל שיהיה - מעיד כי אייזנר לא היה נתון בסכנת חיים. איש לא איים עליו. לא היתה במקום קטטה שבה עלול מפקד לאבד את השליטה במתרחש. גם לא במעשיו. לפיכך מיליונים בארץ ובעולם היו עדים להתנהגות שאינה הולמת קצין ישראלי, שגרמה לשגרירת דנמרק לייסלוט פלסנר לתבוע מצה"ל הסברים על הפגיעה באזרח של מדינתה.
אין ברירה, מקומו של אייזנר אינו בצה"ל. יהיו תוצאות התחקיר כאלה או אחרות - סמח"ט בקעת הירדן אינו יכול להמשיך בתפקידו ובמסלול קידומו. אייזנר אינו ראוי לפקד על אנשים ולהוליכם לפעילות שיש במהלכה עימות קשה. הוא אינו יכול לחנך חיילים צעירים ולשמש להם מנהיג ומופת.
אם תגבר מידת הרחמים על הסיכום המתבקש מאליו, יהיה צורך להסיגו לאחור. להכניסו לתקופת צינון ארוכה, להקפאה שאינה נופלת מחמש או משש שנים. אולי ימצא את מקומו על ספסלי הפקידות והמינהלה, הרחק מחיילים ומפעילות קרבית, ובתנאים אלה ספק אם ימצא מנוח לנפשו.
רצוי לא לשופטו. לא להמיט עליו בושת. לא קלון. הוא פשוט נכשל, ופרידה כואבת בהבנה הדדית נראית כהסדר הראוי.