קיבלו את הכוח לספר

"תמיד כשהיו שואלים אותי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול, התשובה היתה ראש ארגון פשע, אבל התיאטרון והמפגשים עם ניצולי השואה שינו אותי. בתיאטרון אני משחק את מה שאני רוצה, אבל בפנים בנשמה כבר נהייתי נער אחר. לעמוד על במה ולשחק ניצול גרם לי להשתנות, גרם לי לחשוב בצורה שהביאה אותי לבכות כמו שמעולם לא בכיתי" (חיים סופר, 19, שחקן בתיאטרון "המרתף" של עמותת עידוד נוער במצוקה).

חיים הוא חלק מפרויקט, הצגה וסרט בשם "הכוח לספר", שהוא חיבור נדיר בין נערים משולי החברה ובין ניצולי שואה ששימשו עדים במשפט אייכמן. הסרט שיזם מכון "שם עולם" בבימויו של נועם דמסקי מציג את התהליך האישי (הנפשי) שעברו העדים במשפט, דרך מפגש אינטימי עם קבוצת בני נוער מתיאטרון המרתף הירושלמי, המסייע באיתור בני נוער בסיכון בעלי כישרון בולט באמנויות הבמה ומעודד אותם להשתלב בחברה בעזרת תחום זה.

כשחיים, שהחל לאחרונה את השירות הלאומי שלו, נכנס בפעם הראשונה אל בית הדפוס הקטן בתל אביב, הוא צעד היישר אל משרדו הקטן של אברהם אביאל (83), ניצול שואה. כשמבט המום בעיניו, הוא שאל: "מה, עוד לא יצאת לפנסיה?" אביאל בסבלנות האופיינית לו השיב בנחת: "נערי הצעיר, אני לא מתכוון להפסיק כל עוד אני מסוגל לעבוד ולתרום".

סופר, צעיר מזוקן במכנסי ג'ינס משופשפים, ולו שיער פרא שאינו מסתיר את העגיל שבאוזנו השמאלית, נגע בכולנו בדומה לשאר. "החבר'ה האלה באו ממקום אחר, והמפגש הכמעט בלתי אפשרי הזה, שהפך לשיחות על עניינים ברמה האישית, זה היופי", מעיר הבמאי דמסקי בהתלהבות.

אברהם, שהגיע בדצמבר 1946 לארץ ישראל, היישר לתל אביב (כיום הוא נשוי, אב לשלושה ילדים וסב לתשעה נכדים), היה בן 14 כאשר משפחתו הועברה לבור המוות. הוא ואחיו הגדול פנחס הצליחו להימלט אל היערות, אך באחת הפעמים שיצאו ממחבואם לחפש מזון, נתקלו בחיילים גרמנים - הוא נמלט והותיר מאחור את פנחס שנורה למוות.

"פנה אלי דמסקי", מספר אברהם, "ואמר שהוא רוצה להפגיש בין נערים ובין עדים ממשפט אייכמן - איך אפשר לומר לא? אנחנו מרגישים חובה לספר את הסיפור, כדי שלא ישכחו את מה שקרה. מייד הזמנתי אותם אלי הביתה וחיים, ששמע את הסיפור שלי, החליט שהוא רוצה לגלם את דמותי".

והדמות תואמת את המציאות?

"זה לא משנה. החשוב הוא שמסיפור על אברהם כדמות התפתח גם הצורך לעזור לנערים ולהיות דמות בשבילם. עצם התהליך שאנחנו עוברים יחד מחבר. כל עוד הילדים האלה לא ברחוב וזה נותן להם לעסוק בדברים החשובים והחיוביים - הוא העיקר".

המפגש עם הדור הכל כך צעיר היה קשה לך?

"הם מנסים לעשות דבר חיובי והם כל כך משתדלים, כך שקיבלתי אותם בחיבה וברצון. אירחתי אותם בבית".

חיים מתערב בשלב הזה: "זו היתה חתיכת חוויה. פעם לא האמנתי בעצמי. המסר הכי גדול שקיבלתי מאברהם היה לא להתלונן שקשה כי תמיד יש קושי גדול יותר, לא לוותר לעצמך ולא להתייאש. אם הוא הציל את עצמו מבורות המוות, גם אני יכול להציל את עצמי".

אברהם שב להסביר: "היה חשוב לי להעביר גם לבני הנוער וגם בסרט את המסר שאם נזכור את מה שהיה, לא רק שזה ימנע את האפשרות שהדבר הזה יחזור, אלא גם יעשה את חיינו מאושרים יותר. בימים ההם אף אחד מאיתנו לא העז לחלום שנזכה במדינה. העם היהודי היה דרוס ומושפל, וכיום מדברים עברית בכל העולם".

אברהם מסתובב באותו הרגע לחיים, אוחז בכתפיו ואומר לו: "העיקר שתהיה מאושר. אתה לא נראה לי שמח". החיבוק החם הוא בלתי נמנע.

נחום הוך (86) היה בן 16 כשנמלט מתאי הגזים בבירקנאו. הוא מרבה להעלות דמעות בעיניו. מרגישים את הכובד של כל מילה שהוא מוציא מהפה כשהוא חוזר למראות ולזיכרונות מילדותו.

"זה די מרגש להקשיב לך", הוא זורק לפתע לאברהם, "חשבתי שאני היחיד שחושב בצורה אופטימית". אחר כך הוא גם יתעניין באחד משני הספרים שהוציא אביאל, "החופש והבדידות", ויאמר: "מה שהכי חשוב ומעניין אותי הוא לקרוא כדי לדעת איך התמודדת עם הבדידות".

כיום נחום, שהגיע ארצה במארס 1948, רחוק מלהיות בודד. הוא מתגורר בדיור מוגן, סמוך לאשדוד, נשוי, אב לבת אחת וסב ל?3 נכדים. "הניצחון הכי גדול שלנו מול הנאצים הארורים הוא שהנכד הגדול מתגייס השנה לצה"ל", הוא מציין בגאווה.

אבל נחום חוזר מייד לכאב שבפרויקט: "נושא השואה עדיין כלוא בתוכי ומשפיע על דרכי בחיים. העברת הדברים לצעירים היא חלק מלעשות הכל כדי שלא ישכחו, כדי שלא יהיו עוד שואות".

למרות פער השנים נטע, שרק התגייסה לצה"ל ומגלמת את דמותו של נחום, אינה מפחדת לשתף אותו בפרידה מהחבר או בקשיים שהיא חווה עם הוריה. "אני תמיד אומר להם", מסביר נחום, "שיסתכלו על מי שיותר רע לו ושיחשבו שוב מה המטרה שלהם בחיים. שיתמקדו בה. הרי בסופו של יום, בכל דבר אפשר למצוא את הטוב".

בר פוזיילוב (18) מירושלים, ה"פלפל" שבחבורה, שנמצא בתהליך של חזרה בתשובה, מזדהה עם דבריו של נחום, וכשהוא מתקשה לבטא זאת, אברהם נכנס לשיחה, מבקש להעיר וללמד: "אבי ז"ל ניסה לארגן התנגדות בתוך הקרפטים עד שקיבל הוראה מהארגון הציוני בבודפשט שלא להתנגד. ידעתם את זה? אבל בכל מקום אתה שומע את המשפט 'הלכו כצאן לטבח'".

אברהם ממשיך: "יש הרבה דברים שמערכת החינוך לא מלמדת אתכם, וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות - להעביר לכם את מה שלא העבירו לנו. הנוער נותר ללא ידע. אם נדע את הדברים והעיניים שלנו יישארו פקוחות, אין ספק שאירועים כמו השואה לא יחזרו על עצמם".

נחום מחזק את דבריו של אברהם, מזכיר שוב את חוסר ההגינות שבשאלות כגון "מדוע לא התנגדתם" ומדגיש: "בשבילי המלחמה לעולם לא תיגמר, אלא שעכשיו אני חש צורך לספר עליה ולהעביר את הדברים לנוער, לחנך אותו להתנגד ולשאול את השאלות האמיתיות. אומרים דור מפונק, ואני לא מסכים עם זה. אני חושב שזה נוער שלא מעבירים לו את הדברים כמו שצריך".

יועז בן?יוסף, מנהל ההפקות של בית הספר לקולנוע "מעלה", מתערב: "הרעיון הוא שלכאורה אין דמיון בין החבר'ה הצעירים, שהם עתידנו, ובין נחום ואברהם, ובכל זאת הצעירים האלה מעבירים הלאה את המסר של השואה כמו שמעבירים לפיד".

בר, שמגלם את דמותו של יצחק יוסף קליימן, מבקש להסביר: "לא מדובר בעוד סרט על השואה, שבו מדברים על היטלר שרצח 6 מיליון יהודים. פה אנחנו מדברים גם על עצמנו. למשל, אני מגלם את יצחק, שעד היום יש לו בבית את המזוודה הקטנה והישנה שאמא שלו נתנה לו כשהיה ילד קטן, ובתוכה מדי האסיר עם הריח הישן. אני ראיתי את זה ומאוד התחברתי ליצחק, כי היום הוא חובש כיפה וציצית וזה הולך טוב עם תהליך ההתחזקות שלי".

בר ממשיך: "התעניינתי מייד איך הוא שרד את השואה כשומר מצוות, והוא השיב: 'כשאתה בן 12 באושוויץ קשה לשרוד כיהודי שומר מצוות, אבל מייד כשיצאתי מהאימה, ידעתי שאני חייב לחזור אל החיים הדתיים שלי'.

"זה חיזק אותי מאוד, כי בחיים קיבלתי הרבה 'כאפות'. באתי מעולם חילוני שלא מפרגן ובז לדת. היו פעמים שאמרתי 'לעזאזל, למה לי? אני שורף את המועדון'. שאלתי 'איפה היה אלוקים?' והנה יצחק - הוא התשובה לכל".

נשמע כמו חיבור מרגש

"אני מעריץ אותו מאוד על זה שהוא שרד את 'סלקציית המקל' של מנגלה, שמי שמתחתיו הולך להשמדה. למדתי ממנו שזה בסדר לפחד גם אם זה פחד מוות".

ולא רק לפחד, אלא גם להוציא את כל הרגש, כפי שמתאר חיים את הכניסה לדמותו של אברהם: "בחזרות לא בכיתי ובהצגה כל כך נכנסתי לתפקיד שהתחלתי לבכות. ואני לא מאלה שבוכים".

איך אתה מסביר את זה?

"אברהם היה עם האחים שלו ואמא שלו בבורות המוות והיא אמרה לו: תגיד 'שמע ישראל' ונמות כמו יהודים. הוא ענה: לא רוצה להגיד 'שמע ישראל', לא רוצה למות. היה לו רצון עז לחיים, וזאת הנקודה שהתחברתי אליו. אחר כך התאהבתי בו בגלל הנחישות ובגלל העקשנות שהשאירו אותו בחיים".

אתם שומרים על קשר?

"יש בינינו הרבה שיחות. לפני שהכרתי אותו הייתי נער אחר לגמרי. עכשיו כבר יש לי חלומות אחרים מאשר להיות ראש משפחת פשע".

הבמאי דמסקי מבקש לסיום לחלק מחמאות לנערים?שחקנים: "פשוט נדלקתי עליהם. מייד זיהיתי שהם 'שחקני נשמה'. ראיתי הזדמנות לעשות איתם משהו טוב ולמנף את הנושא הלאה. בכל סיטואציה מרגשת ומעניינת שהיתה, תחושת הבחירה הנכונה עלתה בי. לניצולים המפגשים נתנו כוח לספר, ולצעירים זה נתן רצון להקשיב לסיפור, שכבר הפך להיות שלהם".

מכון שם עולם, העומד מאחורי הפרויקט "הכוח לספר", ממוקם בכפר הרוא"ה ונמנה עם מוסדות החינוך וההנצחה העוסקים בתיעוד ובחקר השואה. הוא מתמקד בסוגיית ההתמודדות בתקופת השואה, בדגש על הרוח ועל האמונה בהתנסויות גורליות. בין אינספור העדויות שברשות המכון, שהקים הרב אברהם קריגר (1996), יש סידור שעליו כתובה בדם צוואתו של יהודי שאשתו ובתו נרצחו, וכל שהוא מבקש הוא נקמה. פריט נוסף הוא סכין לחיתוך חלה, שהשתמשו בו למול תינוק שנולד ימים אחדים לפני שהוצא להורג עם הוריו.