שירות דוב: על פרשת גינטר גראס

אינספור מילים, משפטים ופסקאות נכתבו בימים האחרונים על שירו מעורר המחלוקת של הסופר והמשורר הגרמני גינטר גראס. ההודעה שהגיעה ביום ראשון ממשרדם של שר הפנים, אלי ישי, ושר החוץ, אביגדור ליברמן, בה הכריזו על גראס כ"פרסונה נון גראטה" בישראל רק החייתה מחדש את הדיון, דווקא כאשר נוצר הרושם ש-15 דקות התהילה להן כל כך ייחל גראס עומדות לפוג. הגינויים שנשמעו ברחבי העולם לשיר היו, כפי שאסביר מיד, יותר ממוצדקים – הכרזתם החפוזה של ישי וליברמן – הרבה פחות.

חשוב לזכור שהפואמה של גראס לא פוגעת אך ורק בישראל, משום שבראש ובראשונה היא תוקעת טריז במאמצי הקהילה הבינלאומית לבלום את תכנית הגרעין של אירן המתחמשת. בימים שבהם נוצר ככל הנראה קונצנזוס גלובלי חסר תקדים ורחב סביב הצורך להטיל סנקציות כבדות מאין כמוהן על משטרו של אחמדינג'ד, דבריו של גראס מבקשים לקעקע את הלגיטימציה לפעולות מסוג זה. ועל כך – הוא ראוי לכל גנאי.

ראוי לציין כי גם טענתו הארסית של גראס בדבר היותה של ישראל האיום הגדול ביותר על שלום העולם, וודאי יותר מהאיום האירני, הינה משוללת כל יסוד. ישנן סיבות רבות לכך, אך הראשונה שבהן היא שאחמדינג'ד, ולא נתניהו, הוא הוא זה שמצהיר חדשות לבקרים על כוונתו למחוק את ישראל מהמפה ומכריז תחת כל עץ רענן שהנה, ממש עוד רגע, מגיע סופה של היישות הציונית. לטעמי לפחות, אחמדינג'ד, או מי ממשיכי דרכו, לא יעזו ללחוץ על הכפתור האדום ביום הדין, אבל אין ספק שגם ההצהרות הלוחמניות הללו, וגם מעורבותה המתמשכת של אירן בפעולות מדיניות וצבאיות שנועדו לערער את היציבות הגלובלית, הופכות את דבריו של גראס לחסרי שחר. וגם על כך – הוא ראוי לכל גנאי.

ההסתייגות שלי נובעת אפוא לא מהדברים שאמר נתניהו על גראס, כי אם מהצעד המעט פרנואידי שעליו התבשרנו השבוע – ההכרזה על גראס כאישיות לא רצויה, והפיכתו הלכה למעשה למסורב כניסה.

ראשית, גינטר גראס בכלל לא התכוון להגיע לישראל בעת הקרובה. אני סמוך ובטוח כי הוא ידע בדיוק לאיזה הד יזכרו דבריו, ועל כן הוא גם לקח בחשבון שאפילו בלי ליברמן וישי, סביר להניח שתימתח עליו ביקורת ציבורית של ממש אם יבקש לבקר במחוזותינו. בשנים האחרונות, רוב רובם של האנשים אשר הוכרזו בישראל כ"פרסונה נון גראטה" זכו לשמוע את הבשורה עת הגיעו למעבר הגבול (כדוגמת פרופ' נעם חומסקי) או לנתב"ג (כדוגמת פרופ' פינקלשטיין או איוואן פראדו הספרדי). במקרה דנן, מטרתו של האיסור הייתה לשדר חוזק, אך בפועל הוא שידר חולשה, וגרוע מכך – גיחוך.

ההחלטה שהתקבלה עושה שירות דוב לישראל, אבל על מנת להבין את הטענה הזו אני מציע לכם לשים רגע בצד את נקודת המבט הישראלית, האופיינית לנו באופן טבעי, ולבחון את הדברים מנקודת ראות חיצונית-תדמיתית. בעקבות ההכרזה של ליברמן וישי, נתפסת מדינת ישראל ככזו שאינה מסוגלת לקבל ביקורת – מוצדקת או לא. "פרסונה נון גראטה" זה צעד אחד רחוק מדי.

כמו כל מדינה אחרת, הרי שגם מדינת ישראל לא מתקיימת בוואקום, ודעת הקהל הגלובלית מהווה גם היא מרכיב בתהליכי קבלת ההחלטות. ההחלטה של ליברמן וישי הייתה אינסטינקטיבית-מתגוננת ובמידה מסוימת אף ילדותית – ובוודאי לא כזו שראויה להתקבל על ידי מדינאים שמתיימרים להצטייר כרציניים. נכון, דעת הקהל האירופית בשנים האחרונות לא תמיד נטתה לצדה של ישראל, אך אין זו סיבה מספיק טובה להוסיף שמן מיותר למדורה.

תחשבו רגע, כאמור, איך זה נראה מהצד. משורר מוכר מפרסם שיר שבו הוא תוקף את ישראל, ראש הממשלה מגנה את הדברים, אבל שרי ממשלתו מגדילים לעשות וממהרים להכריז על המשורר כאישיות לא רצויה – צעד חריג ששמור ברוב רובם של המקרים לאנשים שביצעו עבירה שיש בה כדי לפגוע בביטחון המדינה שהוציאה את האיסור (חלקם הארי של מסורבי הכניסה בעולם הם עובדי שגרירויות זרות). אל תחשבו על כך בתור ישראלים – שימו את עצמכם במקומם של הגרמנים למשל.

אין בדבריי בכדי להצדיק את הדברים שנכתבו על ידי גראס, רחוק מכך, אך מוטב היה אילו שר החוץ ושר הפנים היו מתאפקים, ולא בוחרים בצעד אימפולסיבי וחסר תכלית, שמעורר אנטגוניזם וגורם ליותר נזק מאשר תועלת.