רק לעצמה לא עזרה: על החובשת שמתה מאנורקסיה

בתחילת חודש מאי שנת 2004 הזדעזעה מדינת ישראל מהרצח של חמש בנות משפחת חטואל. טלי וארבע בנותיה נרצחו על ידי מחבלים כשהיו על ציר כיסופים בדרך להפגנה נגד תכנית ההתנתקות. אל המכונית מחוררת הכדורים, הגיעו במהירות כוחות גדולים, בהם אנשי רפואה צבאית, שהחלו לנסות לטפל בפצועות, למרות וידוא ההריגה מטווח קצר, שביצעו שני המתנקשים בילדות ובאמן.

בין החובשים בצוותי הרפואה הצבאית, היתה גם תמר-מאיה בראונר מקריית מלאכי, ששירתה כאחראית מרפאה בבסיס כיסופים הסמוך: "היא ניסתה לבצע פעולות החייאה, אפילו שהיה ברור שהן מתות. זה תסכל אותה מאוד. באזור שבו עמד הרכב נשמעו עוד יריות והיא המשיכה לטפל בהן, ללא הצלחה", סיפר היום אריה בראונר, אביה של תמר, "היא סיפרה לי על כך וזה אולי אחד האירועים שהשפיעו מאוד עליה ועל מה שעבר עליה".

תמר-מאיה נפטרה שלשום, לאחר מאבק באנורקסיה, ממנה סבלה בשנים האחרונות: "מאז שהייתה קטנה, היא נתנה מעצמה לעזור לאחרים", סיפר האב, "היא התנדבה במגן דוד אדום כבר מגיל 14. כשחובש של מד"א הגיע אלינו הביתה כדי לנסות לטפל בה, התברר לנו שזה היה אדם שאיתו היא עשתה הרבה משמרות. גם הוא לא יכול היה להציל אותה".

תמר-מאיה נולדה לפני 31 שנים בקריית מלאכי, כבת בכורה לאילנה ואריה בראונר ואחות לשתי בנות ובן. היא למדה בבתי ספר מקומיים ולמדה מהוריה המסורתיים שסייעו בצורות שונות לבתי כנסת ומוסדות צדקה: "היא היתה בורחת מהלימודים כדי להתנדב במד"א", נזכר האב, "היא נמשכה לזה בגלל הרצון לעזור לאנשים". את שירותה הצבאי היא עשתה כחובשת ואחראית מרפאה בבסיס כיסופים, על גבול רצועת עזה. במהלך השירות הסדיר, יצאה לקורס פרמדיקים ונשארה בשירות קבע למשך ארבע שנים נוספות.

פחות משבועיים לאחר ניסיונותיה להציל את משפחת חטואל, נכנסה תמר-מאיה עם אמבולנס צבאי ל"ציר פילדלפי", לטפל בפצועי נגמ"ש הנדסה שהתפוצץ מעל מנהרת תופת, סמוך למוצב טרמיט בציר. החובשת הבכירה קיבלה ביום הפיגוע אישור מיוחד להיכנס לציר הקטלני, שכן לנשים היה אסור לשהות בו והיא השתתפה בחיפושים אחר שרידי גופות החיילים שנהרגו בפיצוץ.

"היא טיפלה בי כל הדרך לבית החולים", סיפר אברהם שרווד, שנפצע באותו אירוע בו נהרגו קצין המנהרות סרן אביב חקאני וארבעה לוחמים נוספים. "היינו שלושה שנפצעו מרסיסים. נפצעתי ביד וברגליים. יש לי חורים שחורים בזיכרון מאותה נסיעה, אבל אני זוכר שהיא ביקשה מנהג האמבולנס שלא יפעיל את הצופר כדי שלא יכאב לי הראש בנוסף על הכאבים שחשתי כתוצאה מהפציעות". שרווד איתר מאוחר יותר את תמר-מאיה והשניים שוחחו מדי פעם בטלפון. "הזדעזעתי לשמוע מה קרה לה", אמר.

עם שחרורה מצה"ל, החלה הצעירה לעבוד במגן דוד אדום. לפני כ-4 שנים, היא סבלה מפריצת דיסק והתקשתה להשתלב בצוותים הרפואיים. היא עברה לארגון נטל"י שם עבדה כאחראית על מוקדי אחיות לבתי ספר. בניסיון להרחיב את השכלתה, החלה גם ללמוד במכללת אחווה, הסמוכה לקריית מלאכי.

לדברי הוריה, ההידרדרות במצבה הנפשי התרחשה בשנים האחרונות: "זה לא קרה בתוך שנה", תיאר האב, "היא ירדה במשקל ובשנתיים האחרונות, הירידה הזאת היתה מאוד דרסטית". אחותה, דנה בראונר, שהייתה קרובה אליה מאוד סיפרה: "אני יודעת שהיה לה רצון עז לצאת מזה. תמיד היינו מקבלים ממנה הודעות טקסט ומסרונים שמחים כמו 'בוקר טוב, הנה השמש זורחת, הציפורים מצייצות והפרפרים מעופפים. תמר היתה בטוחה שתצא מזה ושתוכל לסייע בשיקום גם לבחורות אחרות שנמצאו במצבה".

תמר-מאיה התכחשה תחילה למצבה. בני משפחתה שראו אותה, ניסו לדבר עימה על כך ולסייע לה, אך הצעירה סירבה לקבל עזרה, עד שהוריה נקטו גישה מעשית: "הבאנו אותה הביתה כי ראינו שהיא מידרדרת מבחינת משקל ולא מתפקדת כמו שצריך", סיפר אריה, "היו לנו הרבה שיחות נפש. חשבנו לאשפז אותה בכפיה אך היא ביקשה שלא נעשה זאת".

הירידה המהירה במימדי גופה של תמר-מאיה לא פסקה ומשקלה עמד בימים האחרונים על 35 קילוגרמים. בני הבית דאגו להביא לה את כל מה שרצתה לאכול אך היא לא יכלה כמעט להכניס מזון לתוכה. ביום ראשון היא נכנסה לאמבטיה בבית הוריה, כפי שעשתה פעמים רבות, כדי להתחמם ולטפל בגבה הכואב. ההורים היו בקניות וכשחזרו, ראו את דלת המקלחת סגורה: "נכנסנו פנימה וראינו אותה שוכבת באמבטיה ריקה".

האב לא התאושש עדיין מהמראה שנגלה לעיניהם: "הזעקנו את מד"א ובמקביל ניסיתי לטפל בה. החובש שהגיע ניסה אף הוא לבצע בה טיפול החייאה והיא נלקחה לבית החולים קפלן ברחובות. אנחנו לא יכולנו לנסוע. אחיותיה נסעו איתה. הן סיפרו, כי שהו בחדר המתנה זמן רב מבלי שאף אחד ייצא אליהן להסביר מה עובר עליה. נכנסו חובשים לחדר שהכירו אותה ולא יצאו משם. אחר כך, התברר לנו שהחובשים כבר ידעו שהיא מתה ופשוט עמדו ובכו. לא יכלו לבשר את הבשורה לבנות".

תמר-מאיה נקברה אתמול בבית העלמין בעירה. אביה ממשיך לומר כי "כל דבר שלקחה, עשתה מכל הלב. גם את האנורקסיה שלה". לאחר שהפסיקה להכחיש את מחלתה היא ניסתה למצוא דרכים לעורר מודעות ולעזור לבנות אחרות במצבה. בני המשפחה יודעים לספר על הקשר המיוחד שנוצר בינה לבין חברת הכנסת רחל אדטו, בצל הצעת החוק שחברת הכנסת יזמה אשר מתירה אשפוז כפוי של חולות אנורקסיה. בנוסף, תכננה תמר-מאיה לפני מותה להצטלם לתערוכה של צלמת, שגם היתה במצבה והצליחה להשתקם, היא רצתה לעשות זאת - "כדי שבנות אחרות ידעו שזה כן אפשרי", סיפרה אחותה.