האם ארה"ב עומדת לפני מפלה אסטרטגית נוספת במזרח התיכון? התשובה לשאלה תינתן כשיתברר סופה של המערכה בסוריה - מערכה שאינה מתנהלת רק בין ממשל אסד למתנגדיו, אלא גם בין ארה"ב ובעלות בריתה (כולל טורקיה) מזה ובין איראן (ובמידה מסוימת רוסיה) מזה. המערכה היא על עמדת ההשפעה המובילה במזרח התיכון. וושינגטון התמהמהה בקריאה נכונה של המפה הפוליטית ואף שהיא מנסה עכשיו לתקן את המעוות, ייתכן שאיחרה את המועד.
בימים הקרובים יתברר אם תושג הפסקת אש בין השלטון הסורי ובין המורדים. הגם ששום דבר אינו סופי, בשלב הזה המאמצים הדיפלומטיים של האו"ם ושל הליגה הערבית משרתים את האינטרסים של הנשיא אסד. בינתיים, בכל אופן, אין סימן לכך ששלטונה של הקליקה הפוליטית והצבאית סביבו מתמוטט. גם הקריאות הבינלאומיות לכך שיסתלק מהשלטון פסקו, והוא אף נתפס כפרטנר להסדר אפשרי.
בפרספקטיבה מדינית רחבה יותר, המרוויחה המיידית מהמצב, כלומר מהישרדותו ואולי אף מחיזוקו של אסד, היא איראן, התומכת המדינית, הצבאית והכספית שלו. אם משטר הבעת' ייוותר על כנו, מי שתקצור את הפירות הגיאופוליטיים והאסטרטגיים ותזכה, לפחות חלקית, במעמד ההגמוני שהיא שואפת אליו באזור - היא איראן. גם למשא ומתן על הנשק הגרעיני, העומד להיפתח בעוד שבוע, תיכנס טהרן כשמניותיה מחוזקות, מה שיתבטא, ואולי כבר מתבטא, בעליית הרף של עזות המצח שלה בשיחות המתוכננות (יש לראות אם ההצעות הנדיבות שאובאמה הגיש לאיראנים בעניין הגרעין "האזרחי" לא הגבירו ממילא את תאבונם).
וושינגטון פסחה על שני הסעיפים
ובין לבין, טהרן בוודאי גם שבעה נחת מהכרזתו של שאול מופז כי הוא אינו רואה את האיום בדבר איראן גרעינית חמור כל כך. המסקנה היא שלא רק שמעמדה האזורי של ארה"ב ייפגע, אלא שהאיום הפוטנציאלי מצד סוריה ואיראן על ישראל, על ירדן ואפילו על סעודיה - יגבר.
כאמור, אמריקה מודעת היום, אף שבאיחור, לעומד על הפרק. ההתבטאויות ההחלטיות יותר של דוברי הממשל מעידות על כך. בעבר הלא רחוק וושינגטון עוד פסחה על שתי הסעיפים: מצד אחד היא קראה לסילוקם של אסד ושל מרעיו ודגלה בסיוע הומניטרי למורדים, ומצד אחר התנגדה לצעדים נמרצים יותר. כמו בעניין לוב, הסתפק הממשל במה שהוגדר "להוביל מאחור", כלומר לא להתייצב בחזית הפעולה אלא לתמוך מאחור. כפי שמסביר מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה"ב בישראל, במאמרו ב"וושינגטון פוסט", זוהי מדיניות החוץ של אובאמה כל עוד הוא סבור שהאינטרס האמריקני בעניין כזה או אחר הוא משני בלבד. אבל "לתמוך מאחור" פירושו עלול להיות להישאר מאחור. האם זה יהיה גורלה של המדיניות האמריקנית כאשר ייכתב האפילוג של המערכה בסוריה?
ממאמרו של אינדיק משתקפת גם ביקורת על המדיניות המזרח-תיכונית של הנשיא אובאמה, ולא רק בעניין הסורי. הוא העיר כי למרות "נאום קהיר" ועל אף הלחצים על ישראל ונסיגת הכוחות מעיראק, אובאמה מתחיל את מערכת הבחירות שלו בשעה שהפופולריות שלו וזו של ארה"ב בעולם האיסלאמי נמוכות - בדיוק באותה מידה שבה היתה הפופולריות של הנשיא ג'ורג' בוש.
בשבוע שעבר הציג הנרי קיסינג'ר, במאמר אחר, שאלה נוקבת לגבי ההתייחסות האמריקנית למזרח התיכון בכלל ולאביב הערבי בפרט: האם זניחת אינטרסים לאומיים בסיסיים של ארה"ב במזרח-התיכון לטובת יעדים הומניטריים ודמוקרטיים, כביכול, לא תביא בהכרח לכישלונם של שני הדברים גם יחד? כלומר, קיסינג'ר תוהה אם בסופו של דבר מדיניותו של אובאמה לא תוביל גם לפגיעה במיצוב האסטרטגי והגיאופוליטי של אמריקה וגם לפגיעה בערכים הדמוקרטיים וההומניטריים שממשל אובאמה מצהיר שהוא רוצה לקדמם. שאלה טובה.