פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שרימפס כשר לפסח

      על פי הדעה הרווחת, הדתיים אמורים לשמור על המצוות בכל השנה, והחילונים - להתעלם מהן. חיים הר-זהב נמנע מאכילת חמץ בפסח וצם בכיפור, וזאת בגלל עיקרון חשוב נוסף - מסורת

      בואו נתחיל מהיכרות קצרה: רואים את השם שלי? מעולה. ועכשיו תוסיפו לזה את הנתון הבא: אני גר בירושלים. ועכשיו בואו נשבור מיתוס: לא גדלתי כחרדי בירושלים. גדלתי כחילוני בראשון לציון. גם היום אני לא חרדי. אני אפילו לא דתי. אפילו לא קצת. למעשה, רוב השנה אני אוכל שרימפס בחלב אמו.

      אבל תשעה ימים בשנה אני סוג של עושה מצוות: אני צם ביום כיפור מאז שהייתי בן 12, ובפסח אני לא אוכל חמץ. בכלל לא. ובגלל חוסר מזל היסטורי וערבוב גנים לבנבנים ובעייתיים, יצא שאני אשכנזי - מה שאומר שאני גם חושש במהלך הפסח מקטניות. נכון, מעולם לא חלמתי על שעועית ענקית שרודפת אחריי ברחובות העיר כשאחריה כנופיה של גרגרי חומוס מפחידים - ובכל זאת, אני חושש מקטניות ולא אוכל אותן בפסח. כיוון שאני לא אוהב מצות, קניידלעך או גפילטע פיש, זה משאיר אותי עם שבעה ימים בהם התפריט שלי כולל ביצים, תפוחי אדמה ובשרים למיניהם.

      אבל הי, אמרת שאתה לא דוס - תשאלו ובצדק - למה אתה עושה את זה לעצמך? ומה הקטע עם הקטניות? למה להחמיר עם עצמך? ובכן, התשובה היא אותה תשובה שנתן חיים טופול (עוד חיים שאינו דתי!) בתפקיד טוביה החולב ב"כנר על הגג". כשנשאל למה הוא הולך עם ציצית הוא ענה: טרדישן. מסורת.

      בין המנהגים החשובים ביותר

      מאז שטיטוס הסתובב באזור ירושלים עם מצב רוח מיליטנטי, ובמשך כ-2000 שנה לאחר מכן, לא באמת היה לאום יהודי. הייתה דת יהודית. הדבר היחיד שחיבר בין סבתא שלי ברומניה, מישהו בן גילה בתימן ומישהי בת גילה בתוניס הייתה הדת ומנהגי הדת. הרי הם לא באמת דיברו אותה שפה, לא חלקו את אותו ארון ספרים ואפילו לא חיו באותו אקלים - אבל הם כן חלקו את אותה הדת ואותם המנהגים. בין המנהגים החשובים ביותר נמצאו הצום ביום כיפור ואי אכילת חמץ בפסח. לא הורסים מסורת של 2000 שנה בשביל פיתה עם חומוס דווקא בשבעת הימים האלה של השנה. אפשר להתאפק. אז לא תמצאו אצלנו בבית לחם או פיתות או כל דבר חמץ אחר. פשוט אין. וזה מבאס, אבל הרי כמו כל אשכנזי מזרח אירופי גם לי יש אי אילו שורשים פולניים, אז אני סובל בשקט. בחושך.

      אוקיי, תגידו לי - מזל טוב. אתה הופך לדתי במשך שבעת ימי הפסח. אז זהו, שלא. כמו שאני רואה את זה, הדבר המשמעותי, מבחינת המסורת, הוא לא לאכול חמץ. להזדהות עם בני ישראל שאכלו מצות ומרור וכרפס וגפילטע כשיצאו ממצרים. אבל הרי כבר כתבתי למעלה שאני לא בדיוק בקטע של כשרות. אז הנה סיפור פסח, הר-זהב סטייל: לפני שלוש שנים הלכנו עם הבנות לים בחול המועד פסח. אחרי שסיימנו לרחוץ בפלא הנדיר שכל כך חסר בעיר שבה אני גר, הלכנו לאכול במסעדה ידועה באזור כיכר רבין בתל אביב. שאלנו את המלצרית אם יש להם מצות, כי פסח והכל. היא קצת עיקמה פנים, אבל אמרה שאפשר לארגן משהו. סבבה, אמרנו, ושאלנו על המיוחדים. היא סיפרה על מנה אחת ואמרה שהשאר בטח לא יעניינו אותנו. "למה?", שאלתי. "זה לא כשר", היא ענתה, קצת נבוכה. "אוקיי", אמרתי, "נסי אותנו". המלצרית סיפרה שיש קוקטייל שרימפס. שאלתי אם השרימפס בטמפורה. אמרה שלא. שאלתי אם יש לו ציפוי פירורי לחם. אמרה שלא. "נו?" אמרתי לה - "אז זו מנה כשרה לפסח!"

      אז לכל הדתיים שמתפלצים כרגע כי אני תינוק שנשבה - צר לי. אני אצום בכיפור, כמו בכל שנה, ואכפר על עוונותיי. בינתיים מצליחה לי כל שנה מחדש, הקומבינה הזאת. לכל החילונים שמתפלצים כרגע כי אני חילוני מעורער - צר לי. אני מבטיח לנסוע באוטו גם בשבת הקרובה כדי לטייל עם אשתי והבנות. 70 פנים לתורה, נכון? חופש בחירה, נכון? אז אני אוכל שרימפס, אבל בפסח אני אוכל אותו בלי ציפוי לחם. ושיהיה לכולם חג שמח - וכשר.