פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שתיקת הסופרים: בעקבות דברי גראס

      בעקבות הפומבי הגדול שניתן לשירו של הסופר גינטר גראס, שבו קבע כי ישראל היא סכנה לשלום העולם, וכי היא עלולה למחוק את אירן מעל פני האדמה, התעוררה גם ציפייה שאחריתה אכזבה: מדוע לא התעוררו סופרים ישראלים, שקולותיהם נשמעים באירופה ובגרמניה שבתוכה, בתגובה על שיר זה של גינטר גראס?

      ראש הממשלה אמר את דברו ושגרירות ישראל בברלין ראתה בשירו זה של גראס ביטוי אנטישמי היוצא לאוויר העולם דווקא בערב פסח. אבל האם לא היה ראוי שעם סופר כה נחשב כגראס, חתן פרס נובל, לא תבוא חשבון, בראש ובראשונה, קהילת סופרינו הנחשבים, מי שאינם מהססים להרים את קולותיהם בהזדמנויות אחרות של פולמוס? בעת כתיבת שורות אלה, פרט לדברים שאמר הסופר אלי עמיר בגנות דבריו של גראס, ראוי לשאול היכן כל שאר הסופרים שלנו? הרי לא אחת נדרשים סופרינו לוויכוחי השעה, בעודם מותחים ביקורת על מדיניות הממשלה.

      זו זכותם כאן, גם בעת שהם מתוועדים מעבר לים עם חבריהם הסופרים ועם קהל קוראיהם. היום אין מחיצות ואין מחסומים. מה שנאמר בברלין או ברומא נשמע בתל אביב, ולהפך. אמירותיו של גראס חורגות הרבה מגבולות הפולמוס בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הוא אומר לנו, למעשה, כי אסורים אנו במגורים בתל אביב, אסור לנו להתקיים בה ובישראל בכלל. הוא קבע שישראל אימצה מדיניות המאיימת על אירן עד כדי סכנת השמדתה הכוללת. ואם ישראל היא סכנה לשלום העולם, כפי שכתב מפורשות, אין זה ראוי, כפי שהמליץ, שגרמניה תספק לישראל עוד צוללת. כלומר, אולי ראוי לפרק את ישראל מנשק האיומים שלה, הצוללות, ולהותיר אותה חשופה. מי שמאיים, אומר גראס, אינו אחמדינג'ד, אלא ישראל.

      מדוע הסופרים לא מגיבים?

      והרי את איומי נשיא אירן לא רק ישראל מפרשת בחומרה אלא גם גרמניה, ארה"ב, הסוכנות לאנרגיה אטומית ועוד. אף על פי כן, לשיטתו של גראס, אין ל"ישראל המאיימת", במתכונתה הנוכחית, זכות קיום. ואולי אין זה מפתיע, בייחוד כאשר הדברים נכתבים בידי מי שהתנדב לפלוגות הוואפן אס.אס.

      ובכן, גראס שאג, ומי שותק, נעדר מזירת הפולמוס, עד לכתיבת שורות אלה? הסופרים שלנו. ומדוע לא יגיבו סופרים, הזוכים להוקרה, לעלילת הדם הזאת בנוסח של גראס הסופר? ראוי שדווקא הם, ולא רק שגרירות או מדינאים, ישיבו לגינטר גראס, כמובן אם אינם סבורים כמותו.

      כאן לא מדובר בפולמוס על מדיניות זו או אחרת, אלא בתיוג ישראל כסכנה לשלום העולם. סברנו, למשל, כי דווקא נוכחות של אלפי חיילים גרמנים באפגניסטן, דווקא היא בבחינת תרומה צנועה לשלום העולם ולביטחונו מפני איומיהם של חסידי בן לאדן. שתיקת הסופרים אצלנו, עד לכתיבת שורות אלה, מצערת אך גם רועמת, לנוכח ניסיון נואל ואנטישמי של גראס להשמיט את הלגיטימיות של קיומה של ישראל.