דיון בפעילות חינוכית של תנועת הנוער בני-עקיבא תמיד יתחיל או יסתיים בשאלה: מה אתה יותר, חילוני או חרדי. חניכי בני עקיבא, אנשי וי"ו החיבור - תורה ועבודה, דתי ולאומי, דגל וכיפה, קצין ומאמין - נבוכים מן השאלה. בתור נערה אני זוכרת כיצד בחלק מהעניינים פנינו אל התרבות המערבית וערכיה, ובחלק מהעניינים נטינו אל החרדיות וערכיה. מאז עברו לא מעט מים בנהרות המגזר, והבשורה של הדור הזה היא יכולת הסינתזה היפה.
אם פעם התלבטת בין עוז ויהושע לבין משנה וגמרא, היום אפשר לקרוא את חיים סבתו ולקבל את שניהם. אם לפני 20 שנה היו חתונות הכיפה הסרוגה נחתכות לשניים - בחלק הראשון מעגלי ריקודים עם מיטב הזמר החסידי; ובחלק השני מעגלי ריקודים עם צביקה פיק, עם פרנק סינטרה ועם משינה - היום החתונה היא רצף של רוק יהודי אותנטי בהגייה ישראלית.
יש בתי מדרש מוסיקליים ויש אמנותיים, וסטודיו למחול שבו מחוללים מדרשים, ואינסוף תוצרי תרבות - כך שו"ו החיבור ההיא, שהכריחה אותנו להחליט איפה אנחנו יותר, כאן או כאן, הפכה למקף מחבר. יוצרים מוכשרים מנדנדים רגליים ביושבם על המקף באופן טבעי למדי, תורה-עבודה, ציונות-דתית, והמקף חובק את שניהם ולא עושה עניין.
והנה, נמצא תחום שבו עדיין נדרש האדם הדתי לצומת הכרעה, בייחוד בימי הפנאי של חול המועד. מדובר, במקרה הזה, באדם הדתי הנמוך, זה שמתבונן בגיל 8 מלמטה. אחת מחוויות הילדות החשובות אצל בנים הוא איסוף חסר תכלית של "קלפים" - אחד ממשחקי הילדות הבודדים שלא השתנו ביובל האחרון. מתברר שכאן עומד הינוקא הדתי-לאומי בפני צומת: או "סופרגול" (החילוני) או "צ'ופים" (החרדי). המגזר הדתי-לאומי לא הצליח לייצר לעצמו סצנת קלפים משמעותית (למרות ניסיון, שלא התרומם, של עיתון הילדים "אותיות" לנפק סידרת קלפים בשם "סופר עם" המגוללת את סיפורו של עם ישראל). במרבית הקהילות הדתיות הבחירה היא חד-משמעית: צ'ופים, צ'ופים, צ'ופים. הילדים מוכי השיגעון אוספים את המדבקות שעל האלבום שלהן נכתב כי הן בהשגחת "הוועד לטוהר המחנה" ו"הארגון הארצי לשמירת גדרי הקדושה בארץ הקודש", ושהפרס הראשון על השלמת אלבום הוא "ספריית הקודש של ממלכת התורה", והפרס השני הוא "משנה ברורה, הפורמט הגדול".
הצ'ופים, טרנד היסטרי אצל ילדי המגזר, כוללים יותר מ-300 קלפי מידע ובהם תמונות וטקסטים בנושאים שונים: שבעת המינים, עולם החי וגדולי תורה, איתני טבע, ועבודת הכהנים בבית המקדש. מהלווייתן הכחול ועד הבעל שם טוב, מעשר מכות מצרים ועד טלסקופ החלל האבל. הכל מלווה בהסברים מרתקים וכמובן בפסוקים מתאימים. ההסבר לקלף האימפריה היוונית נפתח במילים: "יוון הוא עם, מבני יפת בן נוח" והציור הוא "שבעת בני חנה מול אנטיוכוס". קלף האימפריה הפרסית מלווה בציור של אחשוורוש המחלל את כלי המקדש במשתה. כבש הוא "בהמה דקה טהורה, מעלה גרה, מפריסת פרסה ושוסעת שסע, ממשפחת הפריים" ופשתן הוא הצמח שממנו נשזרו בגדי הכהן ההדיוט (ויש אומרים שהקורבן של קין היה זרע פשתן).
ובכן, עד כמה שאפשר לבחור עבור ילד בן 7, הרגשתי שאני חוזרת לבני עקיבא של שנות ה-80: או זה, או זה. הנטייה הראשונית היתה להתנער מקלפי הדוסים האלה ולדרוש מהילד שיגדל נורמלי, בלי מטענים היסטוריים. אחר כך התביישתי. אחרי קריאה מדוקדקת של החומר משני הסוגים, נדמה שהטקסטים התמימים והמעשירים של הצ'ופים עדיפים על התחרותיות, על האדרת הגוף ועל האלהת השחקנים בסופרגול. בסדר, זה מצומצם ונכתב במשקפיים יהודיים הסגורים להבטה ימין ושמאל, אבל זה ערכי יותר ושטחי פחות.
באחד הצ'ופים מצוטט מחקר שגילה כי מולקולות מים שהושמעו להן מילים שליליות "התקלקלו", ואילו מולקולות מים ששמעו מילים חיוביות יצרו גבישי קרח יפהפיים. בתמונה מופיעה טיפת קרח קריסטלית "כפי שצולמה לאחר דיבור חיובי". מגוחך, אבל עדיף על המילים "החיוביות" שאפשר לשמוע במגרשי הכדורגל.