מאת תולי שרגאי
"האמת שהיו פה הרבה פלסטינים מעזה, איזה 300-400, אבל הצלחנו לנקות את השוק", אומר ראש ועד הסוחרים של שוק הכרמל בתל אביב. רוב הפלסטינים, הוא אומר, צעירים בני 17 עד 25, נהגו לישון בגינות ובכל מיני דירות ששכרו להם בכרם התימנים. "מזל גדול שעשינו את זה עוד לפני המהומות. ראינו מה קרה בשכונת התקווה ובשפירא. אם היו פה עכשיו פלסטינים הם לא היו נשארים בחיים. ערבי בלי חוק במדינת ישראל זו בעיה. הוא יכול לגרום לנו לנזק כבד", מוסיף ראש הועד, נשעת חוסיין, ערבי ישראלי מרמלה.
"אנחנו לא אלימים בשוק, אבל מאז הפרעות במגזר הערבי החלטנו שלא נאפשר לאף אחד לפגוע בסוחרים. ובעזרת המשטרה שנתנה לנו את התשובות הצלחנו למנוע את החזרה של הפלסטינים. עכשיו לא רק זורקים אותם בגבול אלא גם לוקחים להם את המגנטים שהם לא יוכלו לחזור", מוסיף חוסיין.
אתה לא מזדהה עם המפגינים במגזר הערבי, שהזדהו עם הפלסטינים בשטחים?
"אני ערבי ישראלי. אני בשום פנים ואופן לא אקרא לעצמי ערבי פלסטיני ומי שקורא לעצמו ככה מקומו לא בארץ" אומר חוסיין ומראה ברכת שנה טובה ויישר כוח בכתב יד, שקיבל מהזוג ברק. אהוד ונאווה.
"תחזור, אפילו נאכל חול"
אז לאן נעלמו הפלסטינים? רובם המכריע אכן חזרו לשטחים, אבל לא כולם. אפילו יו"ר ועד הסוחרים בשוק הכרמל לא משלה את עצמו שכולם נעלמו. בדירות מסתור בתל אביב, בקראוונים בתחנות לשטיפת מכוניות ולאורך קו התפר נשארו עוד פלסטינים לא רוצים לעזוב כי מי יודע אם ומתי הם יוכלו לחזור(לעבוד), אבל מפחדים לצאת החוצה (לרחוב היהודי העצבני). תקועים.
סוכת השלום, על כביש חוצה שומרון הישן ליד מחסום אורנית, היא אולי הגרסה הישראלית לתחנות הדרכים האמריקאיות: מסעדה, חנות, מוסך, תחנת דלק ומשתלה. לטובת המתנחלים בדרך הביתה, המעבידים שהיו אוספים פועלים מהמחסום וחברי מועדון הלקוחות של בידיא.
רוב העובדים התקפלו ביום בו החלו המהומות. ג'לאל עומר, בעל המקום, ו-18 מהפועלים שלו נשארו שם. הם ישנים באוטובוסים ובקראוונים מאולתרים. כבר שלושה שבועות שג'לאל ובנו בן ה-14 מדברים בטלפון עם הבית ומחכים שהסגר יוסר.
למעלה משלושים ילדים פלסטינים נהרגו בהפגנות האחרונות, מותם של חלק מהם הפך לסמל. ג'לאל לא היה מרשה לבנו להתקרב לאחת מהן. "יש לי משפחה של 1,500 איש. אף אחד מהם לא השתתף אף פעם באף הפגנה. יש לנו ילדים. צריך לדאוג לפרנסה". בכלל, אומר ג'לאל, אם הוא היה ישראלי הוא היה נכנס בפלסטינים הרבה יותר חזק. "כפר שעושה משהו צריך לסגור עליו בכל הכוח. אבל למה אני צריך לשלם בגלל דברים שעשו בשכם?"
בגלל שהמחסום נמצא בשטח של ג'לאל, לטענתו, החיילים בו מכבדים את הכנסת האורחים ומעלימים עין מהפלסטינים שנמצאים 200 מטר בתוך ישראל, בעיצומו של הסגר. "רק אם הם רואים אחד מהם ליד המחסום הם קוראים לו ומושיבים אותו במחסום יום שלם ובערב נותנים לו ללכת. אבל אם הוא חוצה את המחסום הוא כבר לא יוכל לחזור". ואם הוא לא יחזור, אומר אחד הפועלים, בעל הבית, אפילו אם הוא פלסטיני, ייקח מישהו אחר.
המכונאי במוסך, בן 23, נשוי וגר עם אשתו והוריו בכפר סיניריה. אי אפשר להגיע לכפר דרך ההרים? "הכל מלא חיילים", הוא מסמן תנועת יריה בידיו. מאז הסגר הוא לא יוצא כמעט מהמוסך. אפילו לסופרמרקט "השלום" שלידו הוא לא הולך ומבקש שיביאו לו אוכל. עשרים יום הוא מתקלח בברז של המוסך וישן על מזרון ששם מעל אחד הליפטים. הלקוחות שעדיין מגיעים מתבקשים לספר מה קורה בחוץ. עם ההורים הוא מדבר בטלפון. "מתגעגעים אלי ומבקשים כל הזמן שאני אשמור על עצמי. אומרים שאם יש פחד שאני אבוא הביתה, אפילו אם נאכל חול". בינתיים הוא נשאר.