"ניצחתי בזכות עצמי"

זאת לא היתה חוויית הריאליטי הראשונה של קטלין רייטר, אבל את הזכייה שלה ב"דה וויס" אפשר בהחלט להגדיר כתיקון לטראומה מהביקור ההוא בכוכב נולד הקנדי, לפני שש שנים. "עשיתי ''Canadian Idol כשהייתי בת 17, לא עברתי את שלב האודישנים. תהליך המיון שעברתי שם הגעיל אותי מאוד וגרם לי להתרחק מתוכניות הריאליטי. אתה עובר יומיים של אודישנים לפני שאתה מגיע לאודישן מול המצלמות והשופטים, ובמהלך התהליך הזה ממש עושים צחוק מאנשים. לוקחים מתמודדים ואומרים להם: 'אתה עשר, אחלה, תבוא לבוש בדיוק כמו שאתה, ותשיר בדיוק כמו שאתה, אתה פשוט מדהים'. ואז, כשהם שרים מול המצלמות, מספרים להם כמה הם גרועים.

"בגלל זה, כשמסתכלים אחר כך על שלב האודישנים ועל האנשים שנראים רע, אתה אומר לעצמך: איך זה יכול להיות שהבן אדם נראה בשוק כשאומרים לו 'אתה לא אתה שר טוב'? אבל לא מראים לך שכבר יומיים המפיקים אומרים לו שהוא הולך לנצח את העונה הזאת. כל התהליך הזה הגעיל אותי, זה אולי הצחיק בעונה הראשונה, וזהו. אני לא אוהבת שצוחקים על אנשים, זה פורמט לא מעניין בשבילי. מאז שהבנתי את זה, התרחקתי מתוכניות כאלו. לכן גם התחברתי לפורמט של 'דה וויס', שיש בו הרבה כבוד, זה מצריך המון כדי שהמנטורים יסובבו את הכיסא שלהם".

הביצוע של רייטר ל"Rolling In The Deep" של אדל, בשלב הבליינד אודישן, גרם לכל ארבעת המנטורים להסתובב. ומאז, כמו באגדות - השתנו חייה. בלילה שאחרי הזכייה היא ישנה בקושי שלוש שעות. "האדרנלין הוא מה שמחזיק אותי", היא מספרת רגע לפני שהיא נמרחת על הכיסא בעייפות, כשצוות צילום דואג לתעד כל צעד שלה עבור סרט דוקומנטרי. מאז הזכייה אין לה רגע אחד פנוי, שלא לדבר על זמן לנוח. בגיל 23, הילדה הבלונדינית ממונטריאול, זו שהיתה זמרת הבית בטקסים של הקונסוליה הישראלית, הצליחה סוף סוף להגשים את החלום, ועוד בארץ הקודש, שעליה פינטזה מאז ילדותה. "עד עכשיו חייתי בתוך הבועה של 'דה וויס'. לא היה לי הרבה זמן לצאת או לבלות, ולא ממש הסתובבתי בחוץ, כך שאני לא יודעת בדיוק איך אנשים ברחוב יגיבו אליי. אבל אני זורמת עם זה, ונראה מה יקרה".

"יש קטלין ששרה על הבמה ויש קטלין הפשוטה, שלא מדברת הרבה ודי ביישנית", היא אומרת כבר בהתחלה בחיוך הכובש שלה. "כשאני מדברת בעברית כולם אומרים שיש לי קול של תינוק, וכשאני שרה יש לי קול אחר לגמרי. זה כנראה כי על הבמה אני מרגישה בן אדם אחר".

היא נולדה במונטריאול להורים ישראלים, שעזבו את הארץ לפני יותר מ?30 שנה - האם מיכל, ילידת מרוקו, והאב משה, יליד הארץ. "המשפחה של אמי עברה לקנדה, והיה לה קשה פה לבד בארץ, אז ההורים שלי החליטו לנסות שנה אחת בקנדה, ונשארו שם עד היום". יש לה שני אחים גדולים, רונן (34) ונטלי (30). בבעלות המשפחה חברה לאספקת דלק לספינות.

"כשהייתי קטנה, בבית הספר העממי, הייתי היהודייה היחידה בכיתה שלי: אמנם זה לא הטריד אותי יותר מדי וזה לא היה קשה במיוחד, אבל הרגשתי קצת מוזר להיות הילדה היחידה בכיתה שלא חוגגת כריסמס ושאין לה עץ אשוח בבית. כל הזמן הייתי חייבת להסביר לחברים שלי למה אני לא אוכלת חזיר ולמה אני לא יכולה לשתות חלב עם ההמבורגר. הייתי עונה, 'כי ככה זה'. כל הזמן הייתי שואלת את ההורים שלי, 'למה אני לא יכולה לעשות את זה? למה אין לנו את זה?' והם היו אומרים לי: 'להם יש כריסמס, ולנו חנוכה'.

"עבור ילד קטן, זה נורא קשה לנסות להסביר את זה לאחרים. בכלל, לא קל לילד להרגיש שונה מהסביבה שלו. זה לא שנאבקתי עם זה, אבל כשגדלתי והלכתי לתיכון יהודי, פתאום הרגשתי מה פיספסתי כל השנים האלה. בתקופה ההיא כבר עברנו לגור עם הקהילה היהודית במונטריאול, ופתאום הבנתי כמה חשובה לי השייכות. רק כשנכנסתי לבית הספר היהודי, וראיתי שכולם בדיוק כמוני, הבנתי את משמעות המילה הזאת, שייכות. היו לנו שיעורים בעברית, בתנ"ך, בהיסטוריה, ואפילו שיעור שלימדו אותנו איך להתמודד עם אנשים שמשמיצים את ישראל".

עד כמה היית מחוברת לישראל?

"מחוברת מאוד. מגיל צעיר היינו באים בכל קיץ לחופשות בישראל. בפעם הראשונה שביקרתי פה הייתי בת 3. זה משהו שגדלתי איתו: בית ישראלי לכל דבר. מדברים עברית. למדתי לדבר עברית עוד לפני שלמדתי אנגלית. הבית היה מסורתי, אמא שלי מרוקאית אז זו היתה בעיקר מסורת מרוקאית, וכל הזמן שמענו מוסיקה ישראלית. בחתונות או באירועים תמיד מנגנים רק מוסיקה מזרחית, לכן הכרתי את רוב השירים של שרית, גם דברים ישנים מאוד שלה. את המוסיקה של אביב גפן, למשל, לא הכרתי, לפחות לא את השירים בעברית. הכרתי את בלאקפילד (ההרכב של גפן ששר באנגלית; נ"ו) כי זה באנגלית והם הגיעו להופיע במונטריאול. מה שכן - בכל פעם שהייתי מגיעה לישראל לחופשת קיץ הייתי נדלקת על איזה זמר ולוקחת את השירים שלו הביתה לקנדה. לכל קיץ שביליתי פה יש את הפסקול שלו: למשל, היה הקיץ הזה שהשמיעו כאן כל היום את 'ממעמקים' של עידן רייכל, אז זה היה שיר הקיץ שלי. גם אחרי שחזרתי לקנדה המשכתי לשמוע אותו כל הזמן. היה קיץ אחד שחזרתי עם דיסק של הקרטל, אחרי שהלכתי להופעה שלהם והתאהבתי. במשך כל השנה שלאחר מכן לא הפסקתי לשמוע את הדיסק הזה. אבל מאז שהגעתי לארץ התחלתי להקשיב למוסיקה של כל המנטורים".

ויש שיר שממש נדלקת עליו?

"כן. של אביב גפן. זה מאלבום ישן שלו, 'בוכה על הקבר של אמא שלי'. יש שם מנגינה בגיטרה, סו בלוזי, אני מתה על זה. מתה על זה. אני חושבת שזה אחד השירים האהובים עלי כרגע. המילים של השיר לא פשוטות, והמנגינה נשמעת כאילו הגיטרה בוכה. איי לייק איט. איי לייק איט אלוט. אני אוהבת בלוז, כל מה שקשור לאריק קלפטון ולג'ימי הנדריקס. אני אוהבת את השילוב הזה בין רוק לבלוז".

הפעם הראשונה שהיא ניצבה מול מיקרופון היתה בגיל 8. "בחתונה של בת דודה שלי שרתי מול 200 איש את 'Power of Love', ששרה סלין דיון. אני זוכרת את זה טוב, כי זאת היתה הפעם הראשונה שקיבלתי את החיידק ונדלקתי על הדבר הזה של לעמוד ולשיר מול אנשים, לראות את התגובות שלהם ולקבל פידבק. זה ממכר. שמעתי אותם אומרים; 'לא, היא תהרוס את הערב, אל תיתנו לה לשיר', והיה ויכוח על זה, אבל בסוף התעקשו שאני אעלה. יש וידיאו של הדבר הזה, ואני לא אומרת את המילים הנכונות, אני סתם מקשקשת דברים באנגלית. הייתי בת 8... איך שסיימתי לשיר אמרתי לעצמי, 'וואו. איי לייק דיס. דיס איז פאן. אני בהחלט יכולה לעשות את זה'. בגיל 12 כבר הלכתי לשיעורי פיתוח קול. היה ברור לי שזה החלום שלי".

כשקטלין היתה בת 15 אירגנה הקהילה היהודית במונטריאול תחרות שירה בהשראת "אמריקן איידול". הם קראו לזה "ג'ואיש איידול". עשרה מתמודדים התכנסו בערב אחד מול 1,000 איש באולם ענקי, ונחשו מי ניצח. זה היה התואר הראשון של קטלין בקריירה. "אחרי זה עבדתי הרבה עם הקונסוליה הישראלית במונטריאול, הייתי מין 'זמרת הבית', שרתי בכל הטקסים של יום העצמאות ויום הזיכרון. שרתי איפה שרק יכולתי, וכמה שיותר".

מי האמנים שהכי השפיעו עלייך?

"גדלתי על אולד סקול. מייקל ג'קסון, סטיבי וונדר, כאלה. גדלתי בבית מוסיקלי, אני זוכרת שהייתי קטנה ואמא שלי היתה שומעת כל הזמן דיסקים של ברודוויי. גדלתי על מחזות זמר, ואני ורי לאקי שהם לקחו אותי בילדותי לראות הרבה הצגות של ברודוויי. אהבתי את זה מאוד. אני חושבת שזה גם השפיע על השירה שלי - שירה גדולה, תיאטרלית מאוד.

"גם אחי הגדול השפיע עלי המון. הוא תמיד ניגן בפסנתר ואמר לי לעמוד לידו ולשיר. הוא ממש לימד אותי מוסיקה. למה אהבתי את מייקל ג'קסון? כי אח שלי אהב אותו. אם אח שלי היה מקשיב למשהו, אז גם אני הייתי שרופה על זה. ככה זה, כל הזמן רציתי לעקוב אחריו".

כשהיתה בת 19 הקימה רייטר להקת רוק כבד עם בן דוד שלה. "לא תיכננו להקים להקה. כתבנו כמה שירים וראינו שזה יוצא טוב, אז אמרנו 'נזרום עם זה, נקים להקה ונראה לאן זה הולך'. כמה מהחברים שלו הצטרפו והיינו טיפיקל רוק בנד: שתי גיטרות חשמליות, גיטרה בס ותופים. מה שהיה הכי מעניין בפרויקט הזה הוא שהנגנים האחרים הגיעו כולם מרקע של פאנק ומטאל ורוק כבד, ואני באתי יותר מעולם של בלוז ו?R&B, ונוצר שילוב מעניין: המוסיקה שלנו היתה ממש רוק כבד, ואני עם השירה שלי ניסיתי לשלב סגנון שהוא יותר בלוז וסול. היו לנו הופעות בכל מיני פאבים וברים. בקנדה יש מין תחרויות בין להקות, זה נמשך יום שלם. מגיעות איזה 20 להקות שעולות להופיע אחת אחרי השנייה, ולאט לאט הן מתקדמות בשלבים עד הגמר. כלהקה היינו משתתפים הרבה בתחרויות כאלה, ופעם אחת אפילו לקחנו את המקום השני".

מה לקחת איתך לחיים מהתקופה הזאת?

"הדבר הכי משמעותי הוא שהבנתי שאני יכולה לכתוב שירים. לפני כן זה היה קשה לי מאוד. עד שהייתי כותבת משהו, הנשמה היתה יוצאת לי. מאז שהתחברתי לבן דוד שלי, זה התחיל פתאום לצאת לבד. היינו כותבים שירים בתוך שתי דקות. היום אני כותבת וכותבת, זה פשוט יוצא ממני בטבעיות".

גם בעברית?

"אני לא מספיק טובה בעברית כדי לכתוב שירים בעברית. אני כותבת רק באנגלית, כי זאת המוסיקה שהכי שהשפיעה עלי. אולי בעתיד זה ישתנה".

העלייה לישראל לא היתה חלק מהתכנון, יותר החלטה של רגע. בקיץ האחרון היא יצאה עם עוד חמש חברות לטיול תרמילאים באירופה. יחד חרשו את איטליה, ברצלונה, פאריס ואמסטרדם, ואחרי חודש נפרדו: החברות שבו לקנדה, וקטלין המשיכה את החופשה בתל אביב ועצרה כאן למחשבות על העתיד.

"אמרתי לעצמי, 'אולי אנסה להישאר כאן לאיזו תקופה', למרות שלא ממש ידעתי מה אני עושה עם עצמי. היתה לי מין תחושה שהגעתי הביתה, לא הרגשתי שבוער לי לחזור לקנדה. אמרתי 'או.קיי, נישאר ונראה מה קורה איתי פה'. אחרי חודש אבא שלי סיפר לי על האודישנים ל'דה וויס', וזאת כאילו היתה מתנה משמיים. הכרתי את הפורמט מהעונה הראשונה בארה"ב ואמרתי לעצמי: 'אני לא יכולה לפספס את ההזדמנות הזאת. ננסה'".

הפורמט של "דה וויס" הוא בכלל הולנדי. הגירסה האמריקנית עלתה לשידור ב?NBC באפריל 2011, עם המנטורים אדם לוין מלהקת מארון 5, הראפר סי לו גרין, כריסטינה אגילרה וזמר הקאנטרי בלייק שלטון.

קטלין הכירה היטב את העונה הראשונה של הגירסה האמריקנית, שבה זכה המתמודד חוויאר קולון. "הבליינד אודישן שלו היה מהמם. איזה קול יש לו! נדמה לי שהוא היה אחד היחידים שכל ארבעת המנטורים שם הסתובבו אליו".

אם כל ארבעת המנטורים היו מסתובבים אלייך ב"דה וויס" האמריקני, עם מי היית הולכת?

"וואו. זאת החלטה קשה. הייתי בוחרת ב... סי לו, נראה לי".
אבא משה, שמקשיב מהצד, מגיב בתדהמה: "ברצינות??? לא כריסטינה אגילרה?"
"כן", עונה קטלין, "זה בדיוק מה שעשיתי ב'דה וויס' הישראלי: אני לא רוצה ללכת על הבחירה הכי צפויה, אלא דווקא לנסות כיוונים אחרים".

זה באמת היה מפתיע מאוד שמכל ארבעת המנטורים בחרת לעבוד דווקא עם שרית.

"זה כל הכיף בתוכנית הזאת. זה מהמם וזה שילוב מעניין - הסגנון שלי והז'אנר של שרית, נורא רציתי לנסות את זה ולכן גם החלטתי לבחור את המנטור שעל הנייר היה הכי פחות צפוי שאעבוד איתו".

את בכלל בן אדם לא צפוי. ראיתי אותך מתחרה ב"אחד נגד מאה" ועונה נכון כמעט על כל השאלות.

"אוי, זה היה מצחיק. הייתי בטוחה שאני אעוף מייד כי זאת תוכנית טריוויה ישראלית, ואיך אני יכולה לעמוד בזה. חשבתי שבכלל לא אבין את השאלות, אבל הכל היה קשור למוסיקה אז זה עזר. גם היה לי קצת מזל, כי ניחשתי חלק מהתשובות. בסופו של דבר הייתי המתמודדת האחרונה בנבחרת שלי שנשארה במשחק".

למרות הניצחון המרגש והראוי שלה ב"דה וויס", הזכייה שלה במקום הראשון נרשמה עם כוכבית. על פי כל ההימורים וההערכות, המועמדת הראשית לזכייה היתה יובל דיין בת ה?17 מהנבחרת של שלומי שבת, שפרשה רגע לפני הגמר. קטלין לא אוהבת שאומרים לה שזכתה מן ההפקר. "אם אנשים חושבים ככה אז בסדר, מותר להם, אני ממש לא חושבת ככה. יובל עשתה מה שטוב לה, זאת היתה החלטה שלה. קשה לעבור את כל זה בגיל צעיר כמוה, ואני מבינה אותה. אבל אני הגעתי לגמר בלי קשר אליה, ואני מאמינה שניצחתי בזכות עצמי, לא בגלל שמישהי אחרת פרשה. עשיתי את זה לבד".

נראה לך שהיית מנצחת גם אם יובל היתה מתמודדת מולך בגמר?

"אי אפשר לדעת. אני יכולה רק לומר שכל מי שהיה עומד מולי בגמר, גם אם זו היתה יובל - הייתי נלחמת מולו עד הסוף. אני לא מוכנה לוותר על החלום שלי".

היית מופתעת כשהכריזו עלייך כזוכה?

"מאוד. לא הקשבתי לכל ההימורים. בשבועות האחרונים היינו בתוך השיגעון של 'דה וויס', חיינו בבועה ולא ראיתי או שמעתי מה אומרים עלי בחוץ. היינו כל היום באולפן. התחושה אצל כולם היתה שלכל אחד מאיתנו יש סיכוי לנצח".

מספיק היה לכתוב את השם שלך בגוגל והיית יכולה להבין שמהמרים עלייך.

"לא היה לי זמן לעשות את זה", היא אומרת בחצי חיוך. הטלפון הראשון שקיבלה היה מהאח ומהאחות בקנדה. "מתברר שכל החברים שלי התאספו בבית שלנו בקנדה, אח שלי עשה הפקה שלמה - הרים מסך ענק, חיבר רמקולים - והם הקרינו שם את הגמר והרגישו כאילו הם נמצאים בתוך האולפן. 40 איש הגיעו לראות את זה. אחרי שניצחתי הם התקשרו, שמו אותי בספיקר ודיברו איתי. זה היה מרגש בטירוף".

יש לך חברים בישראל?

"המעגל החברתי שלי בארץ לא כל כך גדול. אני בקושי מכירה כאן אנשים. יש לי משפחה ועוד שניים?שלושה חברים שהכרתי עוד בילדות, בחופשות שהייתי מעבירה בארץ. החברים שהכרתי ב'דה וויס' הם ממש החבורה שלי עכשיו. התוכנית הצילה אותי מבחינה חברתית. בימים האחרונים שלפני הגמר התקרבתי מאוד לרז שמואלי. ישנו באותו מלון וכל ערב העברנו יחד - היינו יושבות כל הלילה על הספה ומדברות".

מה הספקת לעשות מאז שהגעת לישראל באוגוסט?

"לא הרבה. בתקופה הראשונה זה היה בעיקר התעסקות בכל הלוגיסטיקה של מעבר לארץ חדשה. למצוא דירה, לגור לבד בפעם הראשונה וכל הדברים שקשורים לזה. אני חושבת שהצלחתי להתאקלם די טוב. מצאתי לי דירה זמנית בתל אביב. אני מתה על תל אביב, היא מזכירה לי קצת את מונטריאול, תרבותית מאוד, מלא אמנים גרים שם, חיי לילה. זה מרגיש א?ביט הומי".

וגם רזית המון. זה היה חלק מהתוכניות?

"זה מההתרגשות, נראה לי. זה לא שהייתי לחוצה להוריד במשקל, זה פשוט המון התרגשות ולחץ ועבודה. היינו עסוקים מאוד, ולא תמיד יש זמן לאכול. אז יצא לי טוב, למה לא? אולי אני יכולה למכור את זה בתור פטנט - דיאטת 'דה וויס', לפני ואחרי".

בקרוב היא תצא עם החברים מ"דה וויס" לסיבוב הופעות. המתמודדים חתומים מול הפקת התוכנית על חוזים מגבילים מאוד, שלא מאפשרים להם יותר מדי חופש פעולה, וגם לא נותנים להם הרבה רווחים מההכנסות של התוכנית ושל ההופעות. קטלין אמנם זכתה בחוזה הקלטות בינלאומי, כפי שדאגו לטפטף לנו במהלך העונה, אבל לא ברור עדיין כמה השפעה תהיה לזמרת עצמה על אלבומי הסולו הראשונים שלה.

יש המון אמנים שנולדו בארץ וחולמים על קריירה בחו"ל, ואת עשית דווקא את הדרך ההפוכה. למה?

"אם אתה עושה מוסיקה טובה, היא יכולה להגיע לכל מקום. זה לא משנה אם היא נוצרה בארץ או בחו"ל. המוסיקה של אדל היא מחו"ל, אבל זה הגיע לישראל וזה נכנס לתרבות הישראלית. זאת המטרה שאליה אני מכוונת. אני לא מכירה אמן שרוצה להיכנס למרקט אחד ולהיתקע בו כל החיים שלו. כולם רוצים לפתוח את עצמם לכל העולם. אני לא רואה למה קריירה בינלאומית מתנגשת עם קריירה בישראל".

אבל את גם כותבת באנגלית, אז יותר קל לך לכוון לחו"ל.

"נכון, אבל כחלק מההכנות לגמר הקלטתי סינגל עם כותבים ומלחינים ישראלים, וזאת היתה חוויה מדהימה. אם אוכל להמשיך בדרך הזאת וגם לשלב את מה שאני יוצרת, למה לא?"

החוזה שלך מול "דה וויס" מצמצם מאוד את חופש הבחירה שלך, המון אנשים מחליטים בשבילך מה תעשי ואיך. אולי הם יעדיפו שתשירי רק בעברית?

"מוזר לי לשיר מילים של מישהו אחר, זה מוציא קצת מהכיף, אבל אמנות היא לא רק לכתוב שיר אלא גם לדעת לתת את הביצוע הנכון למילים שנותנים לך. חלק מהעבודה שלי היא לקחת מילים שכתובות על הדף ולתת את הביצוע הכי טוב. זה כמו שחקן תיאטרון, שצריך להיכנס לנעליים של מישהו אחר ולספר סיפור. ברור שאני רוצה שתהיה לי היכולת להשפיע על כל הדברים האלה, מהבגד שאני לובשת ועד ההחלטה באיזה כלי נגינה להשתמש בעיבוד המוסיקלי. אבל אני לא מרגישה שנכנסתי כאן לאיזו מנהרה שבתוכה כל מיני אנשים ידחפו אותי לכיוונים שאני לא רוצה ללכת אליהם.

"עד היום, כל ביצוע שהבאתי ב'דה וויס' הראה צד אחר שיש בי, מהעיבוד והבגדים ועד בחירת השירים. אמנם לא החלטתי הכל, אבל היתה לי מילה. ואני רוצה להמשיך בדיוק באותה דרך. אם זה לשבת ולבחור מי ילחין את השירים ומי יכתוב את הטקסטים, כי אני לא יכולה לכתוב בעברית, או למצוא מישהו שילחין שירים שאני אכתוב באנגלית. חוץ מזה, אפשר גם לעשות אלבום שחצי ממנו בעברית וחצי באנגלית. אני בהחלט רוצה שתהיה לי מילה בזה, אין בכלל ספק. זה חשוב לי.
"באלבום הראשון שלי אצטרך להראות מי אני באמת. זה מפחיד קצת, אבל לאורך כל התהליך הזה הכרתי המון אנשים שיכולים לעזור לי בדרך לשם. מלהקת הליווי, דרך המנטורים ועד שאר המתמודדים - אני יכולה להרכיב את אלה שהייתי רוצה שיעזרו לי עם האלבום רק מההפקה של 'דה וויס'. אני יכולה לשבת עם לורן, שהיתה בנבחרת שלי, ולכתוב אלבום שלם רק איתה. אני מאמינה שנראה הרבה שיתופי פעולה בין המתמודדים".

ואם היית יכולה לבחור אמן ישראלי שאת רוצה לעבוד איתו, מי זה היה?

"עידן רייכל. זה חלום ממש. הוא מוכשר ברמות".

אגב, מה עם חבר?

"אין לי. אני עדיין מחפשת".