אם תרצו, ההגדה של פסח וסיפור יציאת מצרים כולו עשויים לשמש כר נרחב ל"סידרת חינוך" וללמדנו כיצד להעביר מסרים מורכבים בתחומים, כגון חירות, צדק ושוויון, לציבור מגוון, רב קולי ורב דורי.
בראש ובראשונה, מלמדת אותנו ההגדה כי מסביב לשולחן יש מקום לכולם. ההגדה אינה מיועדת רק לאנ"ש - "אנשי שלומנו". שולחן הסדר אינו מיועד רק לבן אחד, אותו "בן יקיר" האהוב, החכם, אלא ל"בנים" כולם, על ריבוי פניהם ומגוון דעותיהם ומעשיהם. אין "סדר" שונה לתלמידי הממלכתי, לתלמידי הממ"ד, לתלמידי ה"חינוך מוגבר תורני-מדעי" ולתלמידי החינוך החרדי. אין "סדר" שונה לתלמידי מדעים ואמנויות וסדר דמוקרטי וסדר אנתרופוסופי. הכל מסבים יחד.
זאת ועוד: לכל אחד מהבנים ניתנת רשות דיבור. מתקיים פלורליזם אמיתי. אכן חלק מהשאלות מתריסות, מקוממות, צובטות את הלב, צורבות בבשר החי: "מה העבודה הזאת לכם? - לכם, ולא לו!". ועדיין, אין להשתיקן. הן ראויות להישמע ויש להשיב גם עליהן תשובה הולמת (תרתי משמע...).
ועוד למדנו מסדר ההגדה: מורה טוב אינו רק מדבר. הוא גם, ואולי בעיקר, מקשיב. הוא נותן ל"ילדים" לשאול שאלות, מתסיס את מחשבתם ומפרה אותה. אגדה יהודית בת ימינו מספרת כי אמו של איינשטיין לא היתה שואלת אותו "מה למדת היום בבית הספר?" אלא "איזו שאלה טובה שאלת היום?". שהרי "שאלת חכם - חצי תשובה", ולעיתים אף יותר מזה.
חג הפסח הוא חג החירות. לא רק חירות הגוף, אלא גם חירות הדיבור וחירות המחשבה. לא רק חופש הביטוי אלא גם חובת ההקשבה. מרבים לדבר אצלנו על חופש הביטוי ועל חירות הדיבור. פחות מדברים על חובת ההקשבה ועל יכולת ההאזנה. ההאזנה לשאלות הבנים היא חלק אינטגרלי מביטויי החירות.
ועוד מלמדת אותנו ההגדה, שלא רק ה"מה" - התוכן, חשוב, אלא גם ה"איך", הסגנון. שאלת התם מורכבת משתי מילים בלבד, משל נוצרה בעידן הטוויטר: "מה זאת?". סאונד בייט של שתי שניות "ונעבור לפרסומות". וגם התשובה צריכה להיות בהתאם. לא תשובה ארכנית וטרחנית, אלא מסר ברור, בהיר, קליט ומהיר. מסר שייתן מענה גם לצורכי דור האייפון והטוויטר, הסובל לא פעם מקשיי קשב וריכוז.
ואם תרצו, ההגדה מלמדת אותנו שלצד הפתיחות וריבוי הדעות, נועם הדיבור ומתק השפתיים, יש לשמור גם על מידה של משמעת. יש להעמיד את ה"רשע", שמבקש להפר את אווירת הלימוד, וכל מעשיו מכוונים לשם הפרעה והתרסה, על מקומו. לא לנדותו, לא להדירו, אך ל"הקהות את שיניו" ולענות לו תשובה חדה וחריפה, לא מגמגמת ולא מתנצלת. לצד הארת הפנים, הנהגת משמעת ויצירת סמכות של הורים ומורים הן תנאי מקדמי להצלחת ההוראה. אכן לאחר השגת המטרה הראשונית, אין לעוזבו. "הקהה את שיניו - ואמור לו". לא "דיבור" קשה אלא "אמירה" רכה, שיש בה כדי לפתוח לבבות וליישר מעקשים.
ההגדה מוסיפה ומלמדת אותנו שתמיד יש בינותינו גם בן "שאינו יודע לשאול". מגזר שלם שלא שנה ולא למד, לעיתים קרובות שלא באשמתו, והריהו לא צורבא מרבנן אלא בור ועם הארץ מדאורייתא. גם לבן הזה יש ליתן מענה. אין לזלזל בו ואין להדירו. גם לו ראוי "לפתוח", כדי שייכנס בשער ההגדה ויצטרף אל אחיו.