"עכשיו אני הולכת לישון", אמרה ציפי לבני לתומכיה בתום ספירת הקולות וברכת המנוצחת שהעניקה לשאול מופז. האמת היא שלבני היתה ראויה בהחלט ללילה ארוך של שינה לאחר מסע הפריימריז המפרך שלה, שהמסר העיקרי בו היה הבטחה שהיא תנצח. הבעיה היא שלבני נרדמה הרבה קודם לכן, לאחר שקדימה בראשותה זכתה ברוב המנדטים בכנסת אך לא הקימה את הממשלה.
אי אפשר לבטל את ציפי לבני. היא אחת הדמויות הבולטות ביותר בפוליטיקה הישראלית ב-13 השנים האחרונות. היא באה מבית אידיאולוגי והמניע האידיאולוגי משחק תפקיד חשוב באישיותה, לצד האמביציה האישית, המשותפת לכל מי שנכנס למערכת הפוליטית. היא נמנית עם נסיכי הליכוד ששינו את דעתם בנושא המרכזי שעל סדר יומנו: יחסי ישראל עם שכנותיה, ובעיקר עם הפלשתינים, ובניגוד גמור לתפיסה שבה האמינה עשרות שנים, עברה לצד שראה בחלוקת הארץ את הדרך היחידה להבטחת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
היא מחשיבה מאוד את שלטון החוק ואת שמירת מעמדו של בית המשפט, והוכיחה זאת כאשר כיהנה כשרת המשפטים. היא היתה שרת חוץ טובה מאוד, ידעה לעמוד על מה שחשוב באמת ולהגיע להסכמות, התחבבה על מנהיגי העולם, וידעה כיצד לתרגם את היחסים האישיים הטובים ליחסים מדיניים. היא מתנגדת נחרצות לכפייה דתית, והוכיחה את נחישותה בעניין זה כאשר ויתרה על האפשרות להקים ממשלה עם ש"ס בקיץ 2008. היה לה חשוב להיות שלמה עם עצמה ולהוכיח לאחרים כי אינה מוכנה לוותר על ערכים חשובים למען שלטון. במבט לאחור, גם עם שקילת המחיר המדיני והחברתי ששולם על ההחלטה הזו, סביר מאוד להניח שהיא לא היתה חוזרת עליה היום, גם אם לא תודה בכך.
לבני לא עשתה גלים
כשהקים בנימין נתניהו את ממשלתו הציבה לו לבני תנאים ערכיים ופוליטיים, ומשלא הסכים (בצדק מבחינתו) לעמוד בהם החליטה (בצדק מבחינתה) לעמוד בראש האופוזיציה. וכאן נעשתה השגיאה העיקרית. לבני קיבלה את העצה האומרת כי בבחירות מפסיד השלטון, ואין זו האופוזיציה שמנצחת. היא היתה משוכנעת שנתניהו אינו מסוגל לעשות שלום עם הפלשתינים כיוון שאינו מוכן לשלם את מחירו, ובכך צדקה, אך היא הגיעה מכאן למסקנה המוטעית כי ימיה של ממשלת נתניהו קצרים. לכן השתכנעה לא לצאת לקרבות אידיאולוגיים אבודים מול הממשלה, מלבד אמירות חשובות שאמרה פה ושם, והעדיפה להמתין לנפילת נתניהו ולהסתפק, בינתיים, בקרבות המקובלים על הקונצנזוס - הורדת המיסוי על הדלק ועניינים אחרים שאין בהם כדי להשיג תמיכה פוליטית של ממש.
היא לא היתה שם, במאבק על נשמת אפה הדמוקרטית של המדינה, ומלבד כמה התנגחויות אישיות עם נתניהו בכנסת, לא יצאה מעולם עם חלופה מסודרת וברורה למדיניות ממשלת הליכוד. כאשר שאלוה לפשר הדבר נהגה לומר, משום מה, כי הכל יודעים מה הן דעותיה. גם אילו נכון היה הדבר, היה עליה לחזור עליהן חזור ושנה. היא לא עשתה גלים. היא חיכתה לרגע שבו תיפול הממשלה והיא תהיה שם, מוכנה לקבל את השלטון. רק לא לעשות שגיאות בינתיים.
זה לא קרה. את מחיר תרדמתה שילמה בפריימריז. ואין זה אומר כלל כי שאול מופז, שגבר עליה, יהיה מסוגל להציע את מה שלבני העדיפה להסתיר.