הדו"ח השנתי שפרסם בנק ישראל מראה את הנתיב הכלכלי שמוביל ממדיניות אנטי חברתית לקריסת שכבות הביניים. מה שהבינו ראשי המחאה החברתית באופן אינטואיטיבי מראה עכשיו בנק ישראל בצורה מחקרית: מדיניות הממשלה העמיקה את הפערים החברתיים בישראל ודוחקת את שכבות הביניים אל עבר קו העוני. הסקר חושף פן עגום נוסף במבנה הכלכלי בישראל: בעוד הממשלה מנהלת מדיניות כוחנית, אין מי שיהיה שליחו של הציבור מול מדיניות זו.
אל מול מה שמתאר בנק ישראל בולטת שתיקתה של הסתדרות העובדים. הנתונים שחושף הדו"ח היו צריכים להדליק את כל נורות החירום בבית ההסתדרות ברחוב ארלוזורוב בת"א ולהעמיד את כל הנהגתה ואנשיה בחזית המאבק כנגד מדיניות הממשלה, אבל, זה לא קרה. יתרה מכך, במידה רבה חזרה ההסתדרות להיות חלק מהממסד נגדו הפגינו אזרחי ישראל.
שתיקתה הרועמת של ההסתדרות מראה לנו עד כמה הפכה לגורם בלתי רלוונטי בשיח הכלכלי. בעידן הכלכלי הנוכחי ההסתדרות אמורה להוביל תפיסה כלכלית-חברתית רחבה המתייחסת למכלול אורחות חייו של האדם העובד. עבודת ההסתדרות צריכה ללוות את העובד גם לאחר שהניח את העט או כיבה את המלגזה.
להכניס כוחות חדשים
כאשר יוקר המחיה עולה והמדינה לא מספקת שירותים חברתיים בסיסיים, ההסתדרות לא יכולה לצמצם עצמה ל"גוף-על" לניהול משאים ומתנים. היא חייבת להיות מעורבת בכל החלטה כלכלית שמשפיע על המשק הישראלי. אם להסתדרות הייתה תפיסה כלכלית-חברתית רחבה היא לא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשבת על הגדר בזמן שהממשלה מורידה את מיסי החברות מחד ומעלה את המיסים העקיפים מאידך. הסתדרות עובדים אמיתית צריכה לזעוק לנוכח העובדה שבעשותה כך הופכת הממשלה את חיי האדם העובד לבלתי אפשריים. היא צריכה לזעוק נגד עלית מחירי הדלק ונגד יוקר המחיה, שחיקת שירותי בריאות והיעדר תשתיות תחבורתיות הולמות.
בכל משאלי אמון הציבור ההסתדרות מדורגת במקום האחרון, הרבה אחרי הממשלה והכנסת. דווקא בימים בהם שוק העבודה הופך לג'ונגל נצלני ומבזה, הפכה עצמה ההסתדרות לגוף הדואג למשכורתו של העובד ותו לא. תפיסה זו עומדת בניגוד גמור לתפקידה ההיסטורי של ההסתדרות לפיו יש לדאוג לאדם העובד, לא רק בהיבט הצר של שכרו, אלא להיות לו לכתובת הדואגת לכל אורחות חייו הכלכליים וגם לחיי הפנאי שלו.
שחיקתו של מעמד הביניים, אליו אמורים להשתייך רוב האנשים העובדים, הייתה יכולה להימנע לו מילאה ההסתדרות את יעודה האמיתי. מעמד ביניים אינו נמדד אך ורק על פי גובה השכר, אלא גם לפי יכולתו לחיות רמת חיים סבירה ולסיים את החודש מבלי לבדוק בחרדה את המינוס בבנק כל פעם מחדש. על פי התפיסה הכלכלית-חברתית הרחבה שהייתה אמורה להוביל ההסתדרות צרכיו של אדם העובד, ממזון ועד תרבות פנאי, היו צריכים להיות נגישים הרבה יותר מבחינה כלכלית, אם על ידי הורדת המיסים העקיפים, אם על ידי סבסוד המדינה ואם על ידי מוסדות ההסתדרות השונים המכסים את כל תחומי החיים של האדם העובד.
ההסתדרות חייבת להתנער וללמוד לדבר בשפה החדשה, זו ששטפה את הרחובות בקיץ האחרון. לכן, עליה לחשוב על תפיסת מאקרו, לכן עליה לפתוח את השורות ולהכניס כוחות חדשים ורעננים שמבינים שמדיניותה הכלכלית של הממשלה מובילה לאסון חברתי. רק כך תצליח ההסתדרות לחזור ולהיות בית אמיתי עבור האדם העובד.