קושיות לחג: מסקנות מהריאליטי

תכונה אחת מאפיינת את רוב כוכבי הריאליטי בעולם. זו תכונה בולטת, שבלעדיה קשה, על סף הבלתי אפשרי, לבדר ולהיחשף רגשית בפני קהל גדול כל כך. זו תכונה העומדת מעל הרצון לתשומת לב, לפרסום או להטבעת חותם: מנה גדושה של חוסר מודעות עצמית. ואני מדבר על הרמה הגבוהה ביותר. לא משנה אם אתה חכם, מצחיק, כריזמטי או מוביל חברתי עם שיק מטורף. בלי חוסר מודעות, אל תעז להתקרב לפורמט. אני חלילה לא אומר זאת בלעג. נשבע לכם. יש בדבריי אפילו קנאה. אני מתגעגע לימים שבהם הייתי מודע פחות. אוי, כמה כיף זה היה. חוסר מודעות הוא ניצחון הנפש. תכונה הגורמת לך לא להיות מונע מפחד. להאמין בעצמך, להיות בטוח במיליון אחוזים שאתה, ורק אתה, הולך להיות הדבר הגדול הבא.

פחות צלקות, פחות כאב ועיכוב משמעותי באובדן התמימות. אובדן שמלווה כל כוכב ריאליטי ממוצע (כולל המודעים יותר שבהם: גואל פינטו, שפרה או מנחם בן). בלי חוסר מודעות בריא, קותי לא היה פולט את משפטי המחץ שמשכיבים סלונים על גבי סלונים. לא היינו עומדים המומים מול המסך כשאביבית בכתה בחדרו של האח, וארז דה דרזנר לא היה גורם לי לקבל את אחת מהתקפות הצחוק החזקות בחיי כשהוא אמר ליוסף היוגיסט: "אתה חתיכת עוף מוזר" (יוסף היה מחופש לתרנגול כשזה קרה). כשאתה פחות מודע, אתה יותר מצחיק, יותר כן ואם במקרה יש עליך טונות של קסם אישי, יש גם סיכוי שתנצח את המשחק.

בתוכנית האחרונה של "האח הגדול" חשפו בפני המתמודדים קטעי וידיאו שבהם ראו בפעם הראשונה רגעים פחות נעימים, הקשורים לעברם הלא כל כך רחוק בבית. הבעת פניהם כמו אמרה "לא ייאמן" בצורה הכי ברורה שפנים אנושיות ממוצעות יכולות להוציא מעצמן. ככה זה כשמזריקים מינון גבוה של מודעות עצמית למי שלא הביאו את התכונה הזו בחשבון.

אחת הסיבות שאלירז שדה הפך לכל כך אהוב אצל הצופים היתה שלמרות שהוא נכנס לבית האח במצב יחסית מתקדם של חוסר נבירה בעצמו, מהר מאוד הוא התגלה כאדם עם יכולות מאוד מרשימות בראיית התמונה הכוללת. למרות מעורבותו הרגשית במשחק, הוא התחיל להבין את עצמו בלי לפחד מההשלכות של אותה הבנה, בעוד הוא מפלס את דרכו ומבחין בצורה יוצאת דופן בין הטוב לבין הרע. סער, לצערו, התחיל להבין מה קרה לו רק אחרי שהוא יצא מהבית. חוסר היכולת להבין את עצמנו ולדעת להתבונן פנימה הוא אולי המכשלה הכי גדולה שמלווה אותנו ביום-יום. היא משתקת אותנו וגורמת לנו לפעול, לא פעם, על אוטומט. רועדים מפחד לספר לעצמנו מה באמת קרה, אם מה שאנחנו עושים הוא טוב לנו או רע. זה קורה בעבודה, זה קורה בזוגיות, ובמקרים קיצוניים מאוד זה יכול לקרות אפילו עם הפסיכיאטר.

ביום שבת צפינו ברגע נדיר שבשבילו היה שווה לעבור את כל הקילומטראז' של כל אותם קרבות גלדיאטורים שראינו על המסך. בעיניי זהו רגע השיא בתוכניות הריאליטי לדורותיו. מי שהיתה אחראית לרגע היתה דווקא ילדה בת 17, יובל דיין. בצורה הכי נינוחה והכי שלמה היא הודיעה לשלומי שבת שהיא עוזבת את התוכנית כי היא פשוט מתגעגעת לעצמה. היא עשתה זאת אף על פי שידעה שהיא כנראה לוקחת את הגמר בהליכה. היא ידעה שבמצב כזה הגעגוע שלה לעצמה עלול להיות יותר נורא.

כן, דווקא ילדה בת 17, מלאה בטונות של כישרון וכריזמה, לא התביישה לפתוח לרגע את הצוהר שמפריד בין הלב לבין התת-מודע ולעשות את הדבר הכי פשוט. יובל דיין פשוט התחברה. התחברה ואמרה לכולנו יפה שהיא רוצה להמשיך לעשות מוסיקה אבל שזה יהיה בקצב שלה. הרגע הכן הזה יעצים אותה כנראה יותר מהזכייה בתוכנית עצמה. ואני מאמין שמי שיזכה בגמר יסלח לה. הרי היא לא היתה מודעת למה שהיא עושה.