הדבר הגדול הבא

"אתה יודע שיש לי מחר יום הולדת?" הוא שואל בשאגה אופיינית, רגע אחרי שהוא מתמקם מאחורי כרית גדולה ששלף מכורסת הסלון שלי על מנת להסתיר את הבטן המשתפלת, שהפכה לסמלו המסחרי.

"זאת עוד אחת מהבדיחות שלך?" אני מסרב להאמין לאדם שפותח כל מופע בימתי בהכרזה "יש לי היום יום הולדת" ומקנח ב"מחר אני מתאבד".

"לא, אחי. אני נשבע לך", הוא אומר ושולף רישיון נהיגה עם תמונת ראש דקיק במיוחד על מנת להוכיח שירון ברלד אכן בן 36.

מזל טוב. אז איך אתה מסכם את השנה האחרונה שעוברת עליך?
"זאת השנה הכי מדהימה שהיתה לי. אני מרגיש שקיבלתי מתנה. אחרי כמעט 15 שנים שאני מחפש את עצמי מבחינה מקצועית ואישית, סוף סוף הכל קרה, ואני מגשים חלום רטוב. אני קם כל יום בארבע בבוקר, יוצא לאולפן ומצטלם ל'בובה של לילה' או ל'ארץ נהדרת', חוזר הביתה, קצת נח אם אני מצליח להוריד מעלי את האדרנלין, כותב טקסטים ליום הצילומים של מחר, וחוזר חלילה. למרות שלפעמים אני קם בעייפות גדולה וגורר את עצמי מהמיטה, אני מרגיש שאני על גג העולם. אני לא רוצה להישמע שוויצר, כי אני לא, אני פשוט מתקשה להאמין שכל זה קורה לי. זאת אומרת, מתקשה ולא מתקשה. כי כיוונתי לשם. תיכננתי את זה הרבה זמן, אבל זה לא קרה. הסתובבתי יותר מדי זמן במועדונים חשוכים ומול מספר קטן של צופים, עד שכבר התחלתי לחשוב שהפריצה לא תגיע לעולם. אמנם לאורך השנים היו כל מיני הצעות וגישושים, אבל זה אף פעם לא התקדם לשום מקום רציני, בעיקר כי לא הייתי בשל ופחדתי שאני לא באמת מסוגל. הייתי הולך לפגישות עבודה משותק כולי, מחרב אותן, ואז מודיע שאני לא בעניין. פחדתי מעצמי. אבל ברגע שוויתרתי על המשוואה של תחרות, השוואות ואידיאלים, הכל התחיל לקרות. אתה מבין על מה אני מדבר?"

ברלד הוא כרגע הדבר הכי חם בטלוויזיה. תשאלו את הילדים שלכם, את השכנים שלכם, ובעצם, גם את עצמכם. הסטנדאפיסט האלמוני שלא הצליח לחצות את צוותא 2 בשתיים לפנות בוקר, קיבל הזדמנות של חמש דקות ב"בובה של לילה" בערוץ הספורט. חיקויים של מאיר איינשטיין ושאר דמויות מעולם הספורט הפכו אותו לפרצוף מוכר. בחודשים האחרונים הוא כבר הפך למותג בזכות "ארץ נהדרת", השינוי המרענן של הקונצנזוס הבידורי הישראלי. "אני אסביר לך: היו לי כל מיני אידיאלים של בדרנים שראיתי בחו"ל, אבל ברגע שאמרתי לעצמי 'אני רוצה להיות כמו רובין וויליאמס או ג'ון בלושי', זה לא קרה. ברגע שאתה שואף להיות כמו אידיאל שלך אתה משותק, כי הוא זה הוא ואתה זה אתה, ואתה לעולם לא תהיה הוא. אחר כך הייתי עסוק בהשוואות ובתחרות עם אחרים שראיתי שמסתובבים פה, וזאת היתה טעות גדולה כי זה פשוט שיתק אותי. אז החלטתי להפסיק עם המחשבות האלה, התחלתי לחשוב חיובי ולזמן לחיים שלי את מה שאני רוצה.

"ישבתי בדירה הקטנה שלי עם מחברת ורשמתי לעצמי מטרות ויעדים. ראיתי בעיני רוחי איך הדברים קורים לי, והם באמת קרו. הורדתי את כל המחסומים שהפריעו לי. הפסקתי לחשוב חברתית, מה אנשים יגידו ומה אנשים אומרים, וברגע שהגעתי למקום הזה - הכל פרץ. זאת גם הסיבה העיקרית לזה ששמנתי. אני כבר לא פועל על פי מוסכמות חברתיות של איך צריך להיות. אני מנתב את האנרגיה שלי למקום אחר. פעם הייתי רזה וחתיך. חתיך, אחי. קוביות בבטן. תראה את התמונה ברישיון שלי ותראה אותי עכשיו. שם זה בן אדם אחר לגמרי. אז הייתי חתיך, אבל שילמתי על זה מחיר. הלכתי כל יום לחדר כושר, משקולות, אירובי, אוכל בריא, כל האנרגיה שלי נותבה למקום הזה. פעלתי כמו רובוט. ברגע ששיחררתי את עצמי מזה, האנרגיה שלי הלכה למקום אחר והתחלתי לפרוח מקצועית. וככה גם שמנתי".

השמועות אומרת ששמנת בשביל להיות מצחיק יותר.
"זה לא לגמרי מדויק. להיות בדרן שהוא סתם שמן זה לא מצחיק. זה אולי אפילו מגעיל. סתם פגע. להיות בדרן שמנמן זה חינני, אבל להיות שמן כמוני זה דוחה. כל זה משתנה כמובן אם יש לך ערך מוסף שאתה מביא איתך. אני אוהב לאכול כך שהיה די פשוט להשמין, אבל זה היה בעיקר השחרור ממוסכמות. אתה לדוגמה אדם רזה ומודע. אם תעלה קילו אתה תתעסק בזה כל הזמן. אני פשוט ויתרתי על זה, ואני מביא איתי את הגוף שלי לעבודה והולך עם זה עד הסוף. על הבמה אין לי בושה ואין לי גבולות".

עד גיל 17 ירון ברלד בכלל לא ידע שהוא איש מצחיק. את שנותיו הראשונות בעולם הוא מסכם במילה אחת: מופנם. הולך לבית הספר, כמעט נטול חברים, חוזר הביתה, מכין שיעורים, וחוזר חלילה. בשלב מסוים גילה את הכדורסל והשקיע בו את מירב הזמן והאנרגיה. בקבוצת הנוער של רמת השרון, עיר הולדתו, גילה את חוש ההומור שלו.
"יותר ויותר אנשים אמרו לי שאני מצחיק, וככה למעשה גיליתי שיש לי יכולת לבדר", הוא נזכר בערגה בתקופת הכדורסל, שנגדעה בעקבות פציעה בברך.
אל ההחלטה להסתער על במות הסטנד?אפ הוא הובל לגמרי במקרה, ברגע אחד שהפך להיות הרגע המכונן של חייו. זה קרה בשנת 2000, בצהרי היום שבו עלה אריאל שרון, אז יו"ר האופוזיציה, להר הבית, וניצתה האינתיפאדה השנייה. ברלד, אז בן 24, נסע עם אביו יעקב מבית אחותו הגדולה שבאזור כפר סבא לאזור פתח תקווה. כשעלו על כביש 444 הם נתקלו במישהו שנראה מרחוק לבוש במדי שוטר וסימן להם לעצור. אז עוד לא ידעו שמדובר במלכודת.
"בחור אחד נופף לנו, ואבא שלי התחיל להאט. בהתחלה חשבנו שזה שוטר, אבל זה היה בחור ערבי שהורה לנו לנסוע מצד אחר כי הכביש חסום או משהו כזה. פנינו הצידה, זה היה ליד ג'לג'וליה. על הכביש היו צמיגים ענקיים של טרקטור, בוערים, ועוד שני רכבים ישנים הפוכים ושרופים. עוד לפני שהצלחנו להבין מה קורה ראינו המון של ערבים רץ אלינו. היום, כשאני עומד על במה ויכול לאמוד מספרים, אני יכול להגיד לך שהיו שם 300-200 אנשים. ערבים ישראלים. וואי, וואי, אתה מחזיר אותי אחורה. חייבים לדבר על זה? זה היה לפני מלא שנים. אני היום בתקופה של חשיבה חיובית. זה רלוונטי?".

אני מנסה להבין מה הפך אותך למי שאתה.
"אוף... זה קשה... בקיצור, עוד לפני שהבנו מה קורה לנו, מישהו רץ לכיוון אבא שלי שנהג וזרק עליו בלוק של בניין. החלון שלו נופץ, והבלוק פגע לו בראש. אני מסתכל עליו ורואה את הראש שלו שמוט הצידה עם דם. הייתי בטוח שהוא מת. צעקתי לו: 'אבא, סע', אבל הוא לא הגיב. אחד מהאנשים הכניס את היד לרכב ושבר את המפתח בתוך הסוויץ' כדי שלא נוכל לנסוע. תבין, אני מספר לך את זה עכשיו באריכות, אבל הכל קרה בשניות. הייתי בטוח שזה הסוף שלנו. ראיתי את אבא שלי, הגיבור והחזק, שהיה אז בן 55, מדמם חסר הכרה, ואנשים עם אלות דופקים את הפח של האוטו".
ברלד משליך את הכרית שעל בטנו הצידה, קם ממקומו ומתחיל לצעוד בסלון הלוך ושוב כשהוא משחזר את האירועים. "אני לא יודע מאיפה גייסתי כוחות אבל תלשתי את חגורת הבטיחות ופתחתי את הדלת, למרות שהיו שם הרבה אנשים, והתחלתי לברוח. אני מסתכל לאחור ורואה אותם מטלטלים את הרכב (הוא מדגים עם הידיים) כדי להפוך אותו, ואבא שלי עדיין בפנים. אז לקחתי אבן ענקית שהיתה שם, הרמתי אותה והתחלתי לרוץ בחזרה. צעקתי 'תעזבו את אבא שלי!' אחד מהם, שעמד על הרכב, הסתכל עלי וזרק לי בלוק ישר לתוך הפנים. הרגשתי איך כל השיניים שלי עפות לי מהמקום והשפה שלי נחתכת. עפו לי שיניים, חלק נכנסו פנימה, כאבי תופת נוראים. ואז הגיע מישהו עם רובה ציד, אחר כך התברר לי שהוא ערבי ישראלי מכפר סמוך, והתחיל לירות באוויר כדי להבהיל את המתפרעים. הם התחילו לברוח. נשכבתי על הרצפה, וזה בערך מה שאני זוכר. אחר כך פינו אותי ואת אבא שלי לבית חולים. הוגדרתי פצוע קל עד בינוני, אבל הרגשתי מת. אם זה פצוע קל עד בינוני, אני לא רוצה לחשוב מה זה פצוע קשה. זה שינה לי את כל התפיסה על המילה 'פצוע בינוני' בתקופת הפיגועים שהיתה אחר כך. אחר כך הוגדרתי קורבן טרור. עברתי מלא השתלות וטיפולים, שעלו 200 אלף שקל. זאת היתה תקופה נוראה".
איך רגע כזה מעצב את המשך החיים?
"אבא שלי הגיע לתובנה שהוא חייב לקנות טלוויזיה ענקית".
אתה מסתלבט שוב?
"אני רציני לגמרי, אחי. הוא הבין שהחיים קצרים והלך לקנות טלוויזיה ענקית וכל מיני דברים שהוא רצה, ואני החלטתי שאני הולך להומור. שאין דבר יותר חשוב מלצחוק ולהצחיק. החלטתי שאני מתחיל להיות סטנדאפיסט. בהתחלה היו לי כמה דקות קצרות שהייתי עולה איתן ב?2 בלילה, בצוותא, מול כל מיני ילדים שלא הבינו אותי, ולאט לאט זה התפתח ואספתי עוד חומרים ועוד דקות. התחלתי להתגלגל. שנים הסתובבתי במועדונים. הקהל המטורף של הסטנד?אפ הכיר אותי, אבל לא מעבר לזה. הייתי כמו סוד למביני עניין".

הסוד על הסטנדאפיסט נטול הגבולות ובעל חוש ההומור הפיזי שכולל שימוש נרחב באביזרים, בדיחות על נוזלי גוף וחיקויים של יונים התחיל להסתובב בתעשיית הבידור. ברלד נדד בין סוכנים ומנהלים וסירב לשלל הצעות, שהיו יכולות להביא אותו לקדמת הבמה הרבה לפני גיל 35. בגיל 30, אחרי ששמן ורזה ושקע בדכדוך, הוא הסתגר בדירת החדר שלו בדרום תל אביב, שם הוא עדיין חי, והחליט למצוא את התשובות הפנימיות שיביאו אותו לפריצה. "ישבתי וקראתי ספרים ורשמתי דברים במחברת וחשבתי, עד שהגעתי למסקנה שבשביל להתקדם אני חייב להשתחרר מכל מה שמשתק אותי. חשוב לי שתכתוב את זה, כי זה עשוי לתת כוח לעוד אנשים".

הוא גר בדירה הזאת כבר חמש שנים, ולא מתכוון לעזוב אותה, "למרות שמבחינה כלכלית אני כבר יכול. זה שומר עלי מרעשים חיצוניים. אני נמנע מלהכניס לראש שלי רעשים חיצוניים, ובגלל זה אני נוסע לכל מקום ברכב שלי ולא במוניות. אני לא רוצה שיטחנו לי את הראש. לא רוצה שיערערו לי את השלווה ואת המקום שמצאתי. טוב לי איך שאני, בפשטות. דירה קטנה, אוטו צנוע, ולהתלבש ככה. תסתכל עלי: קרוקס, מכנס קצר וחולצת טי. לא ממש ראוי ללבוש, אבל טוב לי ככה. התרחקתי מהכל: מאנשים שלא עשו לי טוב, מאידיאלים, ממחשבות לא בריאות, מאלכוהול, מסיגריות, ומכל מיני דברים אחרים. חוץ מלרצוח עשיתי כל כך הרבה שטויות, אני שמח שכל זה מאחוריי. אני מאושר. באמת".

גם הכניסה לנבחרת של "ארץ נהדרת" היא עילה לאושר עילאי?
"אחי, אתה לא מבין. אני חולם". הוא שולף מהכיס את האייפון ומראה לי סרטון שצילם בחדר המנוחה עם קיציס ופרידמן. הם שוכבים על הספה ומתגלגלים מצחוק למראה רצף חיקויים של ברלד. "אתה מכיר את זה שאתה חולם כל השנים להכיר אנשים מסוימים אבל מפחד שההיכרות איתם תאכזב אותך? במקרה של החבר'ה של 'ארץ נהדרת' זה רק הפוך. אנשים מדהימים ומפרגנים. כל הזמן אנחנו צוחקים, זה פשוט תענוג. מדהים איך שאין בתוך ההפקה הזאת גרם של קנאה בין האנשים. כולם כל כך שלמים עם עצמם. אני אסיר תודה למולי שגב שראה אותי ב'בובה של לילה' בערוץ הספורט והביא אותי לתוכנית הזאת".
מה הנוסחה שלך להצחיק?
"מה? לתת לך עכשיו את הנוסחה שלי? את הפטנט? אני מסתכן פה באיבוד העבודה שלי. בעיקרון אני מאמין שבקומדיה צריכים להתממש כמה אלמנטים, שכוללים טמטום, הגזמה, רוע, טירוף, אלימות, גועל ואמת של המציאות. אם אני מצליח לבנות דמות שמשלבת לפחות חלק מהדברים, זה עובד. אני הולך על הדברים שאסור לעשות ומחפש להביא הפתעה".

חלק מהמבקרים אומרים שאתה הולך רחוק מדי ושאתה וולגרי. למשל, שהחיקוי של רני רהב פוגעני מדי. שמעתי שהוא נעלב ושלח הודעות טקסט לבכירי קשת.
"רני רהב הוא מיליונר מאוד עוצמתי, ואני מאמין שהוא יכול להתמודד עם החיקוי הזה. מה בדיוק מעליב בזה? לקחתי קווים בדמותו והעצמתי אותם. העקיצה מבוססת על אמת, אם אין אמת, זה לא מצחיק. בסופו של דבר, אני רוצה שיצחקו, אבל יש לי גבולות. סתם הומור על שואה או בדיחה מטופשת לא יעברו אצלי. הגבול בין גאוניות לפאתטיות הוא דק מאוד, ויש דברים שלא אגע בהם. למשל, אני לא אצעק למישהי בקהל שהיא שמנה סתם בשביל לרדת עליה. אני יכול לצחוק על השומן שלי, אבל פחות על שומן של אחרים".
הצטרפת לעונה התשיעית של "ארץ נהדרת" כשחלק מהמבקרים טוענים לתחושה של מיצוי ועייפות.
"יש תחושה כזאת? וואללה? אני לא מרגיש את זה בכלל. להפך, התגובות ברחוב היסטריות. אני דווקא מרגיש ש'ארץ' רק הולכת ומשתבחת מעונה לעונה. הדבר היחיד שהשתנה זה שהבחור הזה שסומן כמצחיקן פתאום עומד במבחן. פתאום אין קונצנזוס על זה שאני מצחיק אלא מתחילות הביקורות. היום בבוקר ראיתי שבוואלה! הקדישו מאמר שלם לבעד ברלד ונגד ברלד. זה שיעשע אותי".
ואתה לא מפחד שזה ישבש את הביטחון העצמי שהצלחת לבנות בחמש השנים האחרונות?
"כבר לא. תקופת החיפוש העצמי והמקצועי עברה לה. מצאתי את עצמי. בניתי לעצמי את הזהות המקצועית שלי, ובסך הכל אני הבחור השמן המצחיק שלא מאיים על אף אחד. אני לא מאיים על הגברים, שרוצים להיות חברים שלי, ויש לא מעט נשים שאוהבות את חוש ההומור שלי. אולי לא כל הנשים, ולא סבתות בנות 70, למרות שכבר קיבלתי מחמאות מכמה נשים בנות 60".
אז עכשיו אתה גם סמל מין?
"בוא לא ניסחף. בכל מקרה אני תפוס בשנה האחרונה על ידי מור, אהבת חיי. היא גם סטנדאפיסטית מצחיקה מאוד והכרנו בתקופה השמנה של חיי, כך שאני בטוח לגבי הכנות שלה לגביי. אתה מבין, הכל הסתדר. כל מה שרשמתי לעצמי במחברת במערה שלי, קרה. מצאתי אהבה, יש לי עבודה, אני כבר לא נתמך על ידי ההורים שלי, יש לי מופע שיוצא לדרך בקרוב, ואני מכו?ון מטרה, אולי יותר מדי. פעם אמרתי לעצמי שאני אגיע להוליווד בגיל 50 ואהיה שם בדרן. היום אני יודע שמה שאני רוצה יקרה, והרבה יותר מהר ממה שחשבתי. לא מתוך שחצנות. ממש לא. כמו שאמרתי, אני לא בן אדם שוויצר, תכתוב את זה. פשוט כי הורדתי מעלי את כל הפחדים ששיתקו אותי יותר מדי שנים. פעם הייתי השוטר של עצמי והייתי מסרס את עצמי. היום אני אומר: זה הפרח. רוצים - תריחו, לא רוצים - אל תריחו. היום אני כבר לא מפחד".