התעללות בבעלי חיים: היחס המזלזל של הרשויות לתלונות

"בכל שנה מוגשות למשטרה בממוצע בין 300 ל-500 תלונות בגין התעללות בבעלי חיים", מסביר עו"ד גיא נוסן, היועץ המשפטי של עמותת "תנו לחיות לחיות", ומספק את הנתון הקשה הבא: "מקום המדינה, לפני 64 שנה, מתועדות רק כ-20 הרשעות בפועל, כשהעונש המרבי היה של שבעה חודשי מאסר שניתנו לאדם שקשר את הכלב שלו למכונית ונסע ב-120 קמ"ש תוך שהוא גורר את הכלב על הכביש".

ביום זכויות בעלי החיים שנערך בפברואר האחרון בכנסת פרסם משרד החקלאות, האמון בין השאר על אכיפת עבירות חוק צער בעלי חיים, נתונים מדאיגים. על פי יחידת הפיצו"ח ( פיקוח על הצומח והחי), הפועלת במסגרת משרד החקלאות, בשנת 2011 היתה עלייה של כ-50 אחוז במספר האירועים הידועים של עבירות כנגד בעלי חיים בהשוואה לשנה הקודמת לה. במשרד אמנם מייחסים את העלייה לעובדה שהמודעות לנושא גדלה, אך יש לקחת בחשבון שרוב התלונות אינן עוברות דרכם או דרך המשטרה, אלא מגיעות ישר לעמותות, בעיקר למוקד הטלפוני ולמייל האדום של עמותת "תנו לחיות לחיות".

"אנחנו בעמותה עוסקים בתפקיד שאני מגדיר אותו כמגשר, מתווך ולוחץ", אומר עו"ד נוסן ומסביר: "אנחנו מקבלים בכל יום מאות פניות. חלק מהתפקיד שלי הוא לבדוק את התלונות ולהגדיר את חומרתן ולהעביר אותן הלאה לגורמים המטפלים. במקרים קשים אנחנו הולכים לבתי משפט להוציא צווי מניעה. העמותה בעצם נכנסת במקום שהמדינה כשלה".

אם גם אתם עדיין לא מבינים מי בדיוק אמון על אכיפת חוק צער בעלי חיים בישראל, זו לא אשמתכם. האחריות מתחלקת בין כמה גורמים, שכל אחד מהם אחראי על תחום שונה. השירותים הווטרינרים של משרד החקלאות אחראים על אכיפה בתחום אחזקת בעלי חיים, ובסמכותם להחרים חיה אם הצטברו עובדות וראיות שהיא מוחזקת בתנאים קשים. איתם פועלים הווטרינרים הרשותיים, המוסמכים לתת קנסות ולאכוף את החוק. המשטרה לעומת זאת עוסקת באכיפת החוק כאשר מדובר במקרי התעללות קשים והתאכזרות לבעלי חיים.

סנ"צ חיים פדלון, ראש מדור הגנת הסביבה במשטרה האחראי על אכיפת חוקי צער בעל חיים, מודה שפיזור הסמכויות יכול ליצור בעיה, "כל הרשויות אמנם משתפות פעולה ביניהן ומקיימות מבצעים משותפים, אבל בגלל פיזור הסמכויות, דברים נופלים בין הכיסאות". כיום נמצא הנושא בבדיקה אצל היועץ המשפטי לממשלה, הבוחן כיצד לייעל את נושא האכיפה ובוחן בין היתר איחוד סמכויות בין הגורמים המטפלים.

ראוי לציין כי בעמותות לא מאשימים את המשטרה בלבד במצב הקשה, אלא גם את הגורמים המטפלים האחרים, כמו הפרקליטות ובתי המשפט. "אני לא מאשים את משטרת ישראל", אומר נוסן, "אבל אני חושב שיש צורך ברענון של החוק אצל המוקדנים והיומנאים במשטרה שמקבלים לפעמים פניות על עבירות צער בעלי חיים ולא יודעים איך לטפל בהן או למי להעביר אותן". סנ"צ פדלון מכיר את הבעיה. "היו מקרים שמוקדנים לא ידעו לטפל בבעיות מהסוג הזה", הוא אומר, "אבל אנחנו עושים מאמץ להטמיע את הנושא. לצערי הרב יש עומס כבד על מחלקות המשטרה, ומה שלא עושות רשויות אכיפה אחרות, אנחנו עושים".

על פי סעיף 2 הקבוע בחוק צער בעלי חיים, "כל המענה, מתאכזר לבעלי חיים, צפוי לעונש של 3 שנים מאסר בפועל". בפועל, זה מעולם לא קרה, והעונשים שניתנים על עבירות אלה הם מאסר על תנאי או קנס של כמה אלפי שקלים, ופה נעוצה הבעיה. "היה לא מזמן מקרה של סוס שהוחזק בתנאים מזעזעים והורעב למוות", מסביר נוסן ומפנה אצבע מאשימה גם אל בתי המשפט, "ובעליו קיבל שלושה חודשי מאסר על תנאי ועשרת אלפים שקל קנס, כשבפועל זו עבירה שראויה למאסר בפועל. עד ששופטים לא ייתנו עונשים של מאסר בפועל, לא ישתנה פה כלום. הרי אם ילד בן 17 יקבל עונש מאסר על זה שהוא חתך לחתול את הזנב, זה יימרח בכל כותרות העיתונים, אבל ברור שילד שמתעלל בחיה בגיל 17 יגיע לגיל מבוגר יותר וידקור מישהו במועדון". סנ"צ פדלון מסכים עם הדברים: "מדיניות הענישה מקלה בכל סוגי העונשים, לצערי העונש הקבוע בחוק כיום הוא בגדר המלצה בלבד".

סעיף הנטישות למשל, שהעונש הקבוע עליו בחוק הוא קנס של 75 אלף שקל ושנת מאסר בפועל, כמעט ואינו נאכף, ורק מקרים בודדים מגיעים לבית המשפט. בעבר הוגשו מספר תלונות על עבירה זו, אך הן נסגרו מחוסר עניין לציבור, כי הן נתפסות כעבירות קלות. בעמותת "תנו לחיות לחיות" מצאו מעין מסלול עוקף פרקליטות ומשטרה, וכיום, אם נאספו ראיות מספקות, הם פונים להליך אזרחי, בו הנוטש נתבע בבית משפט על עלויות אחזקה וטיפול.

דוגמה למקרה כזה הוא משפט שמנהלת העמותה מול אדם שנטש לכאורה את כלבת הבוקסר שלו מחוץ לשערי הכלבייה, לאחר שבמהלך ההריון הרחם שלה נקרע, והיא וגוריה גססו. מוקד העמותה הצליח להקליט את הבעלים מודה שהכלבה היתה בבעלותו, והוא נתבע על סכום של 8,000 שקל, שהם עלות הטיפול בכלבה, ששרדה לאחר שקיבלה מנות דם רבות. גוריה מתו לאחר כמה ימים.

מתוך מאות הפניות המגיעות מדי שנה אל המשטרה נפתחים בממוצע כל שנה כ-240 תיקים, ורק עשרה אחוזים מהם מגיעים בסופו של דבר אל יחידות התביעה המשטרתית, כשרובם עוסקים בפגיעה בכלבים ובחתולים. "צריך להבין שלא פשוט להגיש כתבי תביעה", מסביר סנ"צ פדלון, "המתלונן הוא אילם. אם אין עד חיצוני שמוכן להעיד זו בעיה, וכיום רוב התלונות הן על אחזקה שלא על פי חוק, וב-70 אחוז מהמקרים המתלוננים מפחדים להעיד ומעדיפים להישאר אנונימים".

לפני כמה שנים ניסתה עמותת "משמר בעלי החיים" להקים משטרת בעלי חיים שתהיה בעלת סמכויות של המשטרה, כמו משטרות שפועלות בארצות הברית ובאנגליה. היוזמה לא צלחה ברמה הארצית, אבל כיום קיימת יחידת מתנדבים של עמותה זו, המונה כמה עשרות מתנדבים הפועלים במסגרת משטרת מרחב השרון. "כרגע קיום היחידה נבדק על ידי ועדה במשטרה", מסביר סנ"צ פדלון, "אנחנו בוחנים את סמכויות ופעילות היחידה, ויש המלצה להריץ פיילוט במתכונת אחרת, בתקווה שיעבוד וישוכפל לתחנות משטרה נוספות".

מתברר כי לא רק מחסור בכוח אדם ובתקציבים פוגע בעבודת המשטרה אלא גם הדוחק בהסגרים העירוניים, אליהם מגיעים רבים מהכלבים הנטושים, מה שיוצר מצב אבסורדי, בו אין כל הטבה במצבם. "לפני שבוע הגעתי לאיזור בנייה, בעקבות תלונה הקשורה לאיכות הסביבה", מספר פדלון, "במקרה ראיתי באתר כלב שקשור לחבל קצר, ואחרי בירורים הבנתי שהוא נמצא ככה כבר שבוע. שחררתי אותו שירוץ קצת, ופניתי במקביל לווטרינר העירוני שיבוא ויערוך ביקורת שתבדוק אם יש צורך להחרים אותו מבעליו. הבעיה היא שבגלל הצפיפות בהסגרים, לא תמיד כדאי להחרים אותם. הכלבים המוחרמים מגיעים לרוב להסגרים עמוסים המחזיקים בהם עשרה ימים, ובסופו של דבר, בגלל חוסר מקום, מרדימים אותם".