פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בשדה הקרב של האו"ם

      הכעס מובן: מועצת זכויות האדם של האו"ם החליטה ברוב גדול - 36 מדינות לעומת אחת, ארצות הברית, שהתנגדה - לשגר לאזורנו ועדת בדיקה לנושא ההתנחלויות. עשר מדינות נמנעו, כלומר, הסתייגו למעשה, מן ההחלטה.

      בתגובה על כך החליט שר החוץ אביגדור ליברמן על ניתוק קשריה של ישראל עם גוף זה של האו"ם. אכן, כאשר יום-יום נרצחים בסוריה השכנה עשרות אזרחים, וכאשר מספר קורבנות ההתקוממות נגד משטר אסד הוא יותר משמונת אלפים איש, אולי אף רבבה, החלטת מועצת זכויות האדם נראית מגוחכת. היא אף שוחקת עד דק את אמינותו, הנמוכה בלאו הכי, של גוף זה.

      עם זאת, לטעמי ההחלטה לנתק את קשרי ישראל עם מועצת זכויות האדם היא החלטה שגויה. הרי ההתנגדות להתנחלויות אינה רק נחלתה של מועצה זו. מתום מלחמת ששת הימים מתנגדת ארצות הברית, ובעקביות, למדיניות ההתנחלויות של ממשלות ישראל, אם כי מאז ועד היום לא הניף הבית הלבן את השוט על ישראל עקב עמדתו בשאלה זו.

      בשדה קרב כמו בשדה קרב

      ואולם מועצת זכויות האדם אינה ארצות הברית אלא היא סך כל המדינות החברות בה. לפני דורות כינה דוד בן-גוריון את האו"ם "או"ם שמום". גם לאחר אמירה זו, שהטמיעה סלידה עמוקה מן האו"ם בתודעתו של חלק ניכר מהציבור, לא נמלטה מדינת ישראל מפני הרוב האוטומטי, העוין את ישראל, בעצרת הכללית של האו"ם.

      אף שגריר ישראלי באו"ם לא נבהל ולא התקפל לנוכח הרוב שגינה את ישראל לעיתים תכופות. לא אבא אבן, לא יוסף תקוע, לא חיים הרצוג ולא גבריאלה שלו או דן גילרמן - כל אחד וסגנונו הוא, אך כולם, כמו כל יתר השגרירים, לא אמרו לממשלת ישראל "נמאס לנו" וארזו את המזוודות כדי לשוב הביתה, להימלט מאווירת השנאה לישראל.

      זהו בדיוק תפקידה של הדיפלומטיה הישראלית: ללחום, להיאבק נגד רוב עוין, למרות הסיכוי הדל שנימוק ישראלי כלשהו ירשים מדינות רבות וישנה את מדיניותן. כדאי להזכיר: השגריר באו"ם, חיים הרצוג, לא נטש את מרכז האו"ם גם לאחר שהתקבלה החלטה מעליבה, משפילה עד עפר, גזענית ממש, שהשוותה בין ציונות לגזענות. כזכור, מעל דוכן הנואמים הוא קרע לגזרים את הנייר שעליו נדפס נוסח ההחלטה.

      מימוש החלטת הניתוק ממועצת זכויות האדם הוא מעשה קל, ואולי אף אינו כרוך במעשה, אלא בהיפוכו של דבר, באי-עשייה. מדינה כישראל, המוקפת רוב עוין המצוי בארגונים בינלאומיים, צריכה לשקול שוב אם זו ההחלטה הנכונה שעליה לדבוק בה. האם מישהו באמת ובתמים מצפה כי החלטת הניתוק תעשה את הרושם הדרוש עד כדי הפלת תחינה בפני ישראל כי תשנה את החלטתה זו, תחזור בה ותשוב לשמור על קשריה עם מועצת זכויות האדם?

      על ישראל לשוב ולהיאבק, לומר את דברה. בשדה קרב כמו בשדה קרב.