אני רואה בהסכם שנחתם אתמול בנוגע לרכבת הסכם כניעה שמסמן את דעיכתו של רעיון השוק החופשי בישראל. לא שהוא ממש התקיים כאן קודם, אבל אתמול נשמעו פרפורי הגסיסה שלו. אחרי סופת השביתות והעיצומים שעברה על המשק, נכנעה הממשלה לוועדי העובדים. הציבור הרוויח עובדים רק במירכאות.
התוצאה היא שאנשים קיבלו 40 אלף שקלים בונוס על כך שהסכימו להמשיך לספק עבודה גרועה, איחורים ותחזוקה בעייתית, וזה עוד במקרה הטוב, משום שבמקרה הגרוע נקבל גם נפוטיזם, שחיתות ובעצם ועד נמלים חדש נוצר. חזרנו אחורה לרשות הרכבות והנמלים. הרעיון של חברה ממשלתית קרס.
מעתה ברור שהנהלות של חברות ממשלתיות הן בסך הכל מריונטות בידי ועדי העובדים. הן לא באו לנהל, אלא באו לחפש הסכמה לצעדים קלים ומינוריים מול ועדי העובדים, ובתמורה הן תפתחנה את הקופה הציבורית כדי להמשיך לשמן את הסכמי השכר הקיבוציים.
ההסתדרות תמשיך לשלוט
ועדי העובדים של הרכבת הצליחו לנצח במאבק ארוך ומר. הם לא היססו לרמוס את בית הדין לעבודה כשרצו. הם לא היססו לבצע השבתות בזק, עיכובי פתע בלוחות הזמנים (מעבר לאינספור העיכובים ה"רגילים"), וכמובן הקפאה, תרדמת וחוסר תזוזה.
חבל מאוד שזה המצב. מי שסובלים הם האזרחים השבויים. במקומות אחרים היו מכנים אותם "לקוחות", אבל כשהם נכנסים בשערי הרכבת הם סתם קורבנות.
שלוש שנים וחצי של שקט תעשייתי הן שום דבר. להפך, עתה הוועדים יוכלו להצטייד בארסנל עדכני יותר של כלי השבתה. בכל פעם תהיה קפיצת מדרגה עד שלא יהיה אפשר יותר לנהל שום גוף ציבורי.
המשמעות היא שהממשלה צריכה להתעשת ולהפסיק לנסות להעסיק ולנהל אנשים. הממשלה נכנעת שוב ושוב לגחמות של ההסתדרות כי עופר עיני יהיה שם לתמיד, ואם לא הוא, אז מחליפיו. השרים הם שיתחלפו, יעלו ויירדו, אבל ההסתדרות תמשיך לשלוט.
זהו יום עצוב לרעיון היוזמה החופשית והתחרות, אולם יש להסיק ממנו את המסקנה המתבקשת: הדרך היחידה שנותרה לממשלה לייעל את השירות לאזרחים היא פשוט להתחיל להפריט את הגופים שבאמתחתה, תוך כדי שהיא מוודאת שההפרטה תאפשר תחרות. לשוק החופשי יש עדיין יכולת להתייעל ולעבוד בצורה תחרותית.