פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      עושה לנו פריחה: שימוש בזכר השואה

      ילדים עם טלאי צהוב או כתום בדש הבגד ונפנוף בתכניות הבנייה של אושוויץ באו"ם מלמדים על הזניית זכר השואה. וואלה! מציגה את הדברים המרגיזים, שעושים לכולנו פריחה

      השנה היא 1938, הנה תרשימי מחנה ההשמדה בירקנאו מונחים בכיס ואני מצויד במכתב ששלח הנשיא האמריקאי תיאודור רוזוולט לראשי הקהילה היהודית בארצו בו הוא מבהיר בפירוש – לא מוכן לבזבז פצצה אחת בכדי להשמיד את מחנה ההשמדה. כשהוא מצויד בעובדות אלו, נדמה, מרגיש ראש הממשלה בנימין נתניהו שהוא מוגן וחסין מפני כל טענה שתופנה כלפי ישראל מהעולם, שכזכור "שתק" במהלך השואה. ונתניהו אינו לבדו: השימוש בסמלי השואה בישראל המודרנית עבר כל גבול וגרם לזילות זכרו של האירוע המכונן ביותר בהיסטוריה היהודית אולי מאז יציאת מצרים.

      מחמוד אחמדינג'ד הוא הרי היטלר, יאסר ערפאת "יושב בבונקר" (כדברי מנחם בגין) ממש כמו הצורר הנאצי, אירן היא גרמניה ורוע קמאי כל כך אין ברירה אלא להכחיד בעודו באיבו. לא זו בלבד, נדמה גם כי האתר הרשמי של ישראל הוא לא אחר מאשר מוזיאון יד ושם: אורחים רמי דרג וכדורגלנים זבי חוטם, זמרות מפורסמות ושחקנים מהוליווד – את כולם ניקח לשם, שיראו ויספרו בבית. שיגידו בחזרה בארצותיהם "היהודים האלו מסכנים".

      עושה לנו פריחה - כל הכתבות
      נא להתעלם מסלבס צבועים
      אתן לא באמת צריכות את כל אביזרי האופנה
      די לנהוג לאט בנתיב השמאלי
      נמאס לציית לחוקי הבית שלכם

      חרדים מפגינים בכיכר השבת ועונדים טלאי צהוב (מערכת וואלה! NEWS)
      לא ראוי. נערים חרדים בהפגנה בכיכר השבת בירושלים (צילום: עומר מירון)

      במציאות שלנו, ישנם שני צבעים – לבן וצהוב. לבן זה אנחנו וצהוב זה הטלאי, ההוא, מאירופה. אם כן, לא פלא שנעשה שימוש באותו טלאי, פעם בצהוב – כפי שענדו קבוצה של חרדים על ילדיהם לא מזמן, ופעם כתום – שמפו?ני תכנית ההתנתקות הדביקו לבגדיהם בנחישות ואפס רגישות. גם בשמאל עשו שימוש באייקון הבלתי-מתפרש-לשני-פנים הזה: חברי הכנסת תמר גוז'נסקי ומוחמד נפאע מחד"ש נופפו בטלאי במחאה על מינויו של רחבעם זאבי לשר בלי תיק בממשלת שמיר בשנת 1991. מעשים אלו לא סייעו למי שנקט בהם – ההתנתקות התבצעה, והציבור הישראלי לא התייחס בסלחנות למראה הילדים החרדים המטולאים. כי לציבור נמאס, הוא חכם ומבין שהשואה היתה אירוע חד-פעמי, שעצם ההשוואה לאירוע שכזה ממחישה יותר מכל את ההבדלים התהומיים בין עוולה מזדמנת לרצח-עם.

      ומה הכי מוזר? שבעוד שהמדינאים שלנו, עוד לפני נתניהו – הרי זה לא שטיק שלו – שולפים את קלף השואה בכל פעם שהם מרגישים במצור, אחד המגזרים המוחלשים ביותר במדינה עצמה הוא ניצולי השואה. מעניין מה מרגישים מי שנפלטו בשארית כוחותיהם ממחנות ההשמדה כשהם רואים בטלוויזיה כיצד נאנס זיכרון השואה להתאים לכל סיטואציה. שואה להמונים. השנה היא 2012, ממחנה בירקנאו לא נותר כמעט דבר ורוזוולט מת מזמן אדוני ראש הממשלה. נכון, גם בחברה הישראלית נוגעים במורשת השואה, לעתים בסיוע הומור שחור אשר שימש לא פעם לטיפול בזכר האולוקוסט, כדרך טיפולית, כמוצא לפורקן – לא כתכנית פעולה. אנא מכם, ראשי הממשלה שלנו, מצאו אסון אחר להיתלות בו. זכר השואה חשוב מדי כדי להישלף בכל פעם מכובע הקוסמים שלכם.