יש גבול גם לניסיון לעבוד על המערכת. זה שנים מנסות ממשלות הימין לעבוד על עצמן. מתנחלים בונים יישובים על דעת עצמם, והממשלה שולחת חיילים להגן עליהם, בונה להם דרך כדי להגן עליהם, מאפשרת להם לבנות בתים זמניים כדי להגן עליהם, וכל זה בלי קשר לעובדה שאין היא מכירה בהם. אחר כך, כשהעניין נחשף על ידי ועדות שהממשלה עצמה מקימה או באמצעות גורמים חיצוניים, והממשלה מבקשת לפנות את הפולשים, באים אלה וטוענים שהממשלה סייעה להם בכל, ואינם מבינים מדוע מבקשים מהם לעזוב. פעם היה שר חוץ בממשלת נתניהו הראשונה, שחזר לאחר הסכם וואי עם הפלשתינים וקרא למתנחלים להתיישב על כל גבעה. עכשיו הגיע השר בני בגין להסכם של קריצת עין עם המתנחלים הבלתי חוקיים: תיבנה להם התנחלות חדשה במקום "חוקי" סמוך, והפינוי יידחה בעוד שלוש שנים וחצי. עצם העובדה שאדם אינטליגנט כבני בגין סבר כי "פשרת מגרון" תתקבל על ידי בית המשפט, מעלה תמיהה גדולה באשר לכושר שיקול הדעת שלו ושל הממשלה שבה הוא חבר.
היתה זו השופטת מרים נאור ששאלה את השאלה הפשוטה ביותר: אחרי הכל יש לקרקע הזו בעלים, והם היו בין העותרים לבג"ץ; האם היה משהו הגיוני יותר מאשר להתייעץ גם עם הבעלים הפלשתינים, ולנסות להגיע לפתרון שגם הם היו יכולים לחיות איתו?
הממשלה, כרגיל, תגיד למתנחלים שבית המשפט אטם ליבו
בית המשפט הוציא עבור הממשלה את הערמונים מן האש. אלמלא עתרו העותרים, ואלמלא דן בית המשפט בסוגיית מגרון, היינו כולנו ללעג ולקלס. שום גורם בעולם לא היה מקבל את הפשרה הזו ברצינות (אולי חוץ מן המתמודדים הרפובליקנים). עכשיו חייבת הממשלה לקיים את החלטת בג"ץ. היא תסביר למתנחלים, ובעיקר לשותפיה בימין, כי אין לה ברירה, וכי עשתה כל מה שיכלה כדי למנוע את הצורך בפינוי, אך בית המשפט אטם את ליבו. כרגיל.
אבל הפעם כבר אי אפשר לומר שזהו "בית המשפט של מרצ". בראש ההרכב עמד נשיא בית המשפט העליון, השופט אשר גרוניס, שחוק מיוחד, ביוזמת הימין, איפשר לו להתמנות לתפקיד הנשיא.
ההרכב קיבל את החלטתו פה אחד. היו אלה השופטים בירושלים, שעליהם דיבר ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, כאשר בג"ץ קיבל החלטה למורת רוחו; השופטים בירושלים, אשר מעבר להבדלי דעות וגישות ביניהם פסקו את דינם. אל מול הפוליטיקאים המנסים לפייס את כולם, גם אם התוצאה מבזה ומביישת, עמדו האנשים שתפקידם לייצג את ההיגיון החוקי, ואמרו את דברם.