בית משפט "מטעם" הוא בית משפט חסר טעם. בית המשפט העליון הוכיח אתמול פעם נוספת את עצמאותו ועמידתו על משמר שלטון החוק, גם במחיר ביקורת ציבורית אפשרית. בשונה מהפוליטיקאים, בית המשפט אינו צריך לשאת חן בעיני אף אחד, אלא חייב לשמור אמונים לחוק ולשוויון הכל בפניו.
אמון הציבור בו הוא אחד מנכסיו היקרים, אם לא העיקרי שבהם. אך דווקא משום כך חייב בית המשפט להכריע את הדין על פי הדין ושיקול דעתו המשפטי, ולא על פי כיוון הרוח הציבורית.
פסק הדין שניתן אתמול, לאחר מאבק משפטי ארוך ומתיש, אינו מותיר ספק: המטרה, חשובה ככל שתהיה, אינה מקדשת את האמצעים. רגישות לכאבם של המתיישבים ו"שלום בית" אינם יכולים לבוא על חשבון פגיעה בשלטון החוק ובזכויותיהם של אנשים אחרים. הממשלה יכולה לבוא בטענות רק אל עצמה. עוד לפני יותר מחמש שנים הודו נציגי המדינה שמדובר במאחז בלתי חוקי, ושר הביטחון התחייב לפנותו בתוך "חודשים ספורים". כמו מסטיק בזוקה, הזמן הישראלי הוכיח גמישות יתר. החודשים הפכו לשנים, והסוף לא נראה באופק. כמאמר הגשש החיוור: שלשום אמרו לנו אתמול, אתמול אמרו לנו היום, והיום אומרים לנו מחר.
חישוק עקרון שלטון החוק
ההחלטה חישקה פעם נוספת את עקרון שלטון החוק. בג"ץ הבהיר היטב, למי שהיה זקוק להבהרתו, שגם ראש הממשלה ושר הביטחון אינם מעל לחוק, ועליהם לעמוד בהבטחתם לאחר שזו הופרה כבר כמה פעמים. ההחלטה ממוססת גם את ההבחנה הפשטנית שמחלקת את שופטי בג"ץ ל"שמרנים" ול"אקטיביסטים". לפני יותר משלושה עשורים היה זה הנשיא לנדוי, שלמרות זיהויו עם "המחנה הלאומי" ואף שלא מעט פרשנים ענדו לראשו את כתר השמרנות, הורה ללא היסוס ובנחרצות על פינוי היישוב אלון מורה לאחר שהשתכנע כי זה קם על אדמות שהופקעו מבעליהן הערבים.
אתמול היו אלה השופטת נאור והנשיא גרוניס. למרות תדמיתם ה"שמרנית", לא היססו להורות על העתקת היישוב מגרון ממיקומו הנוכחי בתוך ארבעה חודשים, ולא בתוך שלוש שנים וחצי.
לא פחות מהתוצאה חשובה הרטוריקה. בית המשפט אינו מקל ראש בסבלם של התושבים, להפך. הוא מגלה כלפיהם אמפתיה וחושף את רגישותו למצוקותיהם ולכאבם. אך אלה, כפי שהבהיר בית המשפט בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים, אינם יכולים לבוא על חשבון שלטון החוק ושוויון הכל בפניו.