לתפארת מדינת ישראל?

ישנה דעה רווחת במדינה, כאילו איבדנו את הערכים. המשפט הידוע שנאמר תמיד מלווה באנחת צער "אח, הנוער של היום".

בשקט מוחלט, בלי כותרות וללא יחסי ציבור, צמחה מתחת לאפינו תופעה מדהימה – צעירים וצעירות לאחר הצבא, יחידים וזוגות, מחליטים לממש חלום של הגשמה וחלוציות ופונים לעשייה חברתית בפריפריה. תראו אותם בירוחם, באופקים, בקריית גת, בחצור, בטירת כרמל, בקריית שמונה ובעוד הרבה ישובים אחרים בארץ. בסך הכול יש כיום כ-120 קהילות כאלה בכל רחבי הארץ, יותר מ-6,000 חברים, ומספרם הולך וגדל משנה לשנה. רבים מכנים אותם "קהילות צעירים" ויש המגדירים אותם "קהילות משימתיות". בשם זה או בשם אחר, אין חולק כי מדובר בחלוצים החדשים של ישראל.

למה הם עושים את זה? עבורם זו הגשמה. בעיניהם יש משמעות לחיים קהילתיים. המשמעות של "חיים בקהילה" היא ציון חגים במשותף, לימוד משותף של טקסטים, החל מהגמרא והמשנה, דרך מרטין בובר ועד ביאליק ורחל המשוררת וקיום אורחות חיים משותפים. אך אם די היה להם בקהילתיות, הם היו יכולים, כמו ישראלים רבים, לעבור להתגורר ביישוב קהילתי או אפילו בהרחבה של אחד הקיבוצים. לצד חיי הקהילה, הם רואים חשיבות רבה בתרומה לקהילה הרחבה בה הם חיים. הם מגיעים לשכונות מוזנחות, למקומות שבהם התושבים איבדו את התקווה. הצעירים הללו מוכיחים ש"לא תמו כל פלאייך". הם מחזירים מחדש את הערכים הנפלאים של ערבות הדדית, חברות, קהילתיות. וכשהם מגיעים הם נוטעים בלב התושבים תקווה, ומפריחים את השממה החברתית.

אני נפעמת בכל פעם מחדש מרוח ההתנדבות, מתחושת השליחות, מהצניעות, אך גם מהנחישות, התקווה, והעשייה הרחבה.

עם זאת, למרבה ההפתעה, המדינה שמדברת רבות על החשיבות של חיזוק הפריפריה, ועל הצורך להשקיע בצעירים, לא תומכת מספיק בחיזוק התופעה של "קהילות הצעירים". אולי זה נובע מכך שאין מודעות לחשיבותם ולפועלם. מי שקצת מסתובב בשטח מבין שהם עתידה של המדינה הזו. לא משום שמהם יצא מדען האטום הבא, וכנראה גם לא סטיב ג'ובס הישראלי, אבל הם הדבק של החברה הישראלית, בפרט באזורים בהם החברה מפורקת, מיואשת, מוזנחת ורחוקה שנות אור מהבועה התל אביבית, מההון ומהשלטון. עיקר העשייה של אלו, שכל רצונם הוא טובת המדינה ואזרחיה, ממומנת בעיקר על ידי הפילנתרופים ועל ידי קרנות בארץ ובעולם.

גם רוב ראשי הרשויות ביישובים בהם הקהילות פועלות ומתגוררות טרם השכילו לאמץ אותם ולשלבם בעשייה העירונית. במקרה הטוב הם מתעלמים, במקרה הפחות טוב הם רואים בהם איום פוליטי.

אז הגיע הזמן שהממסד בישראל יתחיל להשקיע בחיזוק ובפיתוח של הקהילות. יש עוד אלפי צעירים נפלאים שנכונים להירתם למשימה, ושרוצים להקים עוד ועוד קהילות, אך נדרשת רוח גבית, ולו מינימלית, מהממסד. הם תפארת המדינה, הם החלוצים, הם הכוח שייצור שינוי משמעותי בפריפריה. בזכותם יעלה מספר מסיימי הבגרויות בפריפריה והלומדים במוסדות אקדמים. הם מספקים אלטרנטיבות ראויות לשעות הפנאי, מצמצמים את היקפי האלימות והפשע בעיירות ובשכונות, ומגדילים את מספר המתגייסים לצה"ל, וחשוב מכל, הם הופכים את הפריפריה למקום שלא כולם רוצים ישר לברוח ממנו. ויתרה מזאת, רבים שעזבו, בוחרים כעת לחזור הביתה, לשכונה.

לממשלת ישראל אסור להתעלם מהם, צריך לעודד אותם ולסייע בפיתוח התופעה המדהימה שמבהירה את משמעות הביטוי "לתפארת מדינת ישראל".

הכותבת היא ד"ר לחינוך, מנכ"לית קרן שח"ף, קרן התומכת ומחזקת קהילות צעירים בפריפריה