שמעתי קריאות "מוות לערבים" במשחק בין מועדון ספורט אשדוד לקבוצת בני סכנין בשבוע שעבר. נכון, אשדוד חוותה לפני כן מטחי גראדים, אבל החיבור בין התחושות הקשות שעברו תושבי העיר ובין הקריאות הגזעניות לעבר שחקני קבוצה ישראלית-ערבית הוא נפשע ולא יסולח.
כל האמירות המכלילות יש בהן יסוד אנטישמי. קריאות נגד עם ולא נגד שליטים ולא נגד שיטה. יש אנטישמיות ערבית שמדברת על יהודים ככלל ולא על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, אבל מבין השיטין מבצבצת לה גם אנטישמיות יהודית, שאותה יש לרוצץ בעודה באיבה. בניגוד להסכמה הכללית השוררת כאן, כאילו אנטישמיות היא שנאת יהודים בלבד, כל התנכרות עקרונית לגורם שמי - משמעה אנטישמיות. הערבים הם ממוצא שמי, ממש כמונו, ולאן ניקח את החרפה.
זירת הספורט גם תורמת לאחווה בין יהודים וערבים
אמירה כזו אינה נחלתה של אשדוד בלבד. היא נשמעת גם במגרשים אחרים, בליגות הגבוהות והנמוכות. המאבק הספורטיבי והרצון לנצח מולידים את הקריאות האלו שהפכו לחלק מהדנ"א של קבוצות אזרחים בישראל. אילו היו ראשי ההתאחדות לכדורגל מובילים מהלך שלפיו קריאות "מוות לערבים" ישובצו בקטגוריה שמסכנת את עצם קיומן של הקבוצות, היתה התוצאה שונה בתכלית. הקהל של מכבי נתניה אינו שונה מבחינה סוציו-אקונומית מהקהל של אשדוד. בשתי הערים יש מעמד בינוני מבוסס ומעמד שנאבק על שיגרת יומו ועל מעמדו הכלכלי. אך בנתניה לא יישמעו קריאות דומות מכיוון שחלק מהשחקנים של הקבוצה הם בני הסקטור הערבי, והכוכב שלהם, אחמד סבע, הוא גאוות העיר. כך גם בקבוצת הפועל באר שבע - חמישה שחקנים ערבים מככבים בשורותיה.
מצד אחר, חשוב לציין שזירת הספורט תורמת לאחווה ולהבנה בין יהודים לערבים. שוחחתי לא אחת עם שחקנים יהודים ששיחקו בבני סכנין. הם הפכו מתונים יותר בעמדותיהם בעקבות המפגש עם האחר. הם נתקלו שם ביחס נאות והשיבו עליו בלחימה למען הקבוצה. פרשנים טוענים שבעוד עשר שנים יככבו ערבים רבים בשורות נבחרת ישראל בכדורגל. הנוער הערבי מוצא פורקן לתסכולו בעידוד הספורט האינדיבידואלי והקבוצתי. אמרו עוד קודם כי צירוף שני שחקנים ערבים לבית"ר ירושלים, ובעיקר הצטיינותם בשורותיה, יעניקו מימד אחר לאוהדיה: אהבת הקבוצה, אך גם סובלנות כלפי האחר.
ערביי ישראל מצויים בדילמה מובנת בין היותם חלק מהעם הפלסטיני ובין היותם אזרחי ישראל. שיתוף הפעולה הספורטיבי יחזק את המוטיב הישראלי בקרבם ויחזק את נתיב הסובלנות וההבנה בקרב אוהדים ישראלים. הקריאות "מוות לערבים" הן אות קלון זועק לשמיים, שיתוף פעולה ערבי-יהודי בכדורגל הישראלי הוא התשובה האמיתית.